וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. בספר מכתב מאליהו ביאר את הפסוק הזה, שאחרי הידיעה של האדם, שהיא מבוססת על שכלו, צריך האדם לעמול כדי להחדיר את הידיעה השכלית אל הלב, שהוא מקור המערכת הרגשית של האדם. רק כך יכולה הידיעה להשפיע על האדם ועל מעשיו, שיהיו לאור הידיעה הזו. הידיעה השכלית לבדה עלולה להישאר רחוקה מן האדם ומעשיו.
הביאור הזה בפסוק הפך להיות מקובל בפי הכל, וכמעט אין מי שמעלה בדעתו שיש דרך אחרת להבין את הפסוק. אמנם יל"ע בזה, שכן בלשון מקרא מקום הרגש בדרך כלל הוא בנפש, כמו שכתוב, ונפשו קשורה בנפשו, אצל יעקב ובנימין, וכן, ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, הכתוב אצל שכם. ואילו הלב מצויר תמיד במקרא ככלי המחשבה והחכמה. ויאמר עשיו בליבו, וכן, בלב כל חכם לב נתתי חכמה. וקשה הדבר שהתורה תזכיר את הלב, דווקא כשמדובר על הפניה אל הרגש.
ובאמת, כשהתבוננתי בדברי הקדמונים שעסקו בפירוש הכתוב הזה, מצאתי שהם ראו את הלב כמקום המחשבה, ובהתאם לזה פירשו, בדרכים שונות את המילים – וידעת היום והשבות אל לבבך. רבנו בחיי כותב – שנצטווינו לדעת אותו ולחקור על אחדותו. ומפני שאין ענין האלוקות שישיגנו האדם בשכלו בתחילת מחשבתו, לכך הזכיר בו לשון והשבות אל לבבך, כאדם שמתבונן בדבר ויצטרך לחזור ולהתבונן. הספורנו כותב, וידעת היום – אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר. והשבות אל לבבך – ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם, והוא כי ה' הוא האלוקים. לדבריו, המשמעות היא שיש חיוב לעיין בשאלת מציאות ה' וייחודו, תוך חשיבה על כל צדדי הדיון, וזהו – וידעת היום. ואח"כ להשיב אל הלב את המסקנה – כי ה' הוא האלוקים. ספר דעת תבונות לרמח"ל, פותח בדברים הבאים: אמרה הנשמה – תאוותי ורצוני להתיישב על קצת דברים מאותם שנאמר בהם, והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, הרי הם מעיקרי אמונתנו שחייב כל האדם לרדוף אחרי ידיעתם, כל אשר תשיג ידו. ובהמשך הדברים הוא מבאר שכל י"ג עיקרי אמונה מאומתים לנו היטב, אבל אינם מובנים לנו כל הצורך, ונראה שעל זה נאמר הציווי והשבות אל לבבך, לשון ישיבה, ליישב הדברים על הדעת בביאור רחב ומובן. ועכ"פ, למדנו שהנחת היסוד של החכמים היתה שהלב הוא מקום הידיעה, וההשבה אל הלב נועדה להשלים את הידיעה.
ועדיין הפסוק קשה, ראשית לא נתבאר מהו עניין הידיעה היום. על איזה יום מדובר כאן? גם לשון השבה לא נתבאר כל הצורך לכל הפירושים. רבנו בחיי מבאר שצריכים לחזור ולהתבונן בכל עת. לדברי הספורנו לא התברר לגמרי מהי ההשבה שעליה מדבר הכתוב. ואילו הרמח"ל נדחק לפרש והשבות מלשון ישיבה, ומזה נגזרה ההוראה ליישב הדברים על הלב. כמובן, ביאור זה הוא דחוק מאד, כיון ששורש המילה השבות הוא שי"ב, ואילו ישיבה היא משורש יש"ב.
ובחסד ה' עלי זכיתי להגיע לביאור מלא ומובן בפסוק. תחילת הפרשה שם היא בפסוק הבא – כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו. כאן מבוארת נקודת הפתיחה של כל הקלקולים האפשריים – ונושנתם. כאשר עוברים דורות, ויסודות הקיום של עם ישראל מתיישנים ומאבדים את חיותם וזוהרם, מגיעים הדברים להשחתה ולחטאים גדולים ורבים. המשך הפרשה מתאר איך החטאים יביאו לגלות וליסורים. לאחר הגלות, באחרית הימים יתעורר העם לחזור אל ה', וה' אכן ימצא לו ויגאלנו. אמנם כל התהליך הכואב הזה, מתחיל באותה נקודת חולשה – ונושנתם. ההתיישנות היא שורש הקלקולים כולם.
ואכן, בסוף הפרשה מציגה התורה אפשרות אחרת, שבה כל הקלקולים לא יתרחשו. אם העם, שיודע היום בדור המדבר את האמת השלימה, יחזיר את אמונת הייחוד תמיד אל המחשבה, אל הלב, אז האמת לא תתיישן. והתוצאה תהיה – ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך, כל הימים. בדרך הזו הקלקול לא יתרחש. החזרה והרענון מונעים את ההתיישנות, וידיעה חיה ומתחדשת של ייחוד ה', יש בה כח למנוע כל קלקול והשחתה. שורש הבעיות האנושיות – ההתיישנות של יסודות הקיום, ייחוד ה'.
מקורות:
דברים ד' ל"ט-מ' וכ"ה, מכתב מאליהו ח"ב עמ' 27, בראשית מ"ד ל', שם ל"ד ג', רבנו בחיי וספורנו דברים ד' ל"ט, דעת תבונות סי' א'-ג'.
