הרמב"ן, בתוך אריכות דבריו בביאור עניין הקרבנות, כתב כך: ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תיכנס בו ממה שאמרו רבותינו, בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלוקיך, ולא אלוקים, ולא שד-י, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א, שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר, אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. והנה רבנו הרמב"ן מכנה במילים 'דרך האמת', את סודות התורה, ורחוקים אנחנו מלחוות דעה בעניינים שבתורת הסוד, וכמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה, ואני הנני מביא בברית נאמנה, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא ייוודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקבל מבין. אבל כיון שהרמב"ן בונה את יסודותיו בדברי חז"ל הנגלים, ובהמשך דבריו הוא מראה שורש לעניין בפשוטי המקראות, מצאנו לנכון להראות צד של הבנה בעניין הקרבנות, המצטרף לדברי הרמב"ן בסוד העניין.
מפורסם הדבר בדברי רבותינו, שהנהגת ה' בעולם מבוססת על שלוש מידות, חסד, דין ורחמים, מתוכם מיוחד שם הוי"ה לבטא את מידת הרחמים. וכשאמרו חז"ל שכל השמות לא נאמרו בפרשת הקרבנות, כי אם שם הוי"ה בלבד, הרי למדונו שעניין הקרבנות שייך רק במידת הרחמים. ונראה שכשאמרו: ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר, אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. לא נתכוונו לשלול צורך גבוה רק באכילה ממש, אלא לומר שאין עניין הקרבנות לספק שום צורך עליון, ולכן אין מקום בפרשת הקרבנות רק לשם הוי"ה, שהוא מידת רחמיו ית' ואהבתו. ודע שהמילה קרבן, בלשון המורגל בינינו, הפכה לכינוי למה שאדם מוציא משלו ומוותר עליו ונותנו לאחרים. ושורש ההבנה הזו הוא מפני שהקרבנות כולם הם מה שהאדם נותן משלו לכבוד ה'. אבל השימוש הזה בשורש קרב אינו נובע מהתורה, ובוודאי שמילת קרבן נגזרת מהמילה קרוב. במובן הפשוט הוא מלשון התורה, והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, וכך המביא קרבן לה' מקרב את הקרבן אל המקדש ואל השוכן בו. אמנם נראה שאין לשלול את המשמעות שהקרבן מקרב בין האדם המקריב לה'. וכשאמרו, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, לימדו שאין הקרבנות במידת הדין, התובעת מהאדם לקיים בעולם את כבוד הבורא, כחלק מתיקון המציאות המוטל על האדם, וכל עניינם הוא לקרב ולחבר את האדם אל קונו באהבה. וכדברי הרמב"ן, וכל קרבן לשון קריבה ואחדות.
והרמב"ן בתוך דבריו מראה איך באמת בדרך כלל מקפידה התורה להשתמש רק בשם הוי"ה בעניין הקרבנות, אמנם בכמה מקומות נזכר בפסוקים שם אלוקים בקרבנות, כמו בפסוק האמור בכהנים, וקדשתו, כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. והרמב"ן כתב לבאר, והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו. והבנת הדברים, שבוודאי מידת הדין מחייבת את כל סדרי העבודה, וגם עבודת הקרבנות בכלל. אמנם ההקרבה עצמה אינה יכולה להתקיים כי אם בשם הוי"ה, משום שתכלית הקרבנות אינה אלא הקירוב בין המקריב לבין קונו.
והוסיף הרמב"ן להביא מחז"ל, לה' – לשם מי שעשה את העולם. והביא את הפסוק, זבח לאלוקים תודה, ושלם לעליון נדריך. ואת הפסוק, כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ. וכוונתו להראות שמי שעשה את העולם הוא כינוי לרצון העומד בשורש כל המעשים, רצון ההטבה, כמו שידענו מפי חכמים וסופרים, שתחילת הכל הוא רצון ההטבה, והדין הוא תולדה מהרצון הראשון. ההטבה השלימה יוצאת לפועל ע"י הדין. אמנם הקרבן שייך לרצון הראשון, רעווא דרעווין, אהבה גמורה.
ואת הפסוק, יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, ביאר הרמב"ן, שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו. והמובן, הקרבנות נוגעים בנקודת הרצון העליון, וכביכול היא המזבח שעליו עולים הקרבנות. הרצון הראשון הוא בקשר ובאהבה שבין הבורא לנבראים, וזהו עניין הקרבנות.
ויש בנותן טעם להעתיק כאן מספר הזוהר, וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דאתנהיר מניה מחשבה עלאה אקרי אין סוף. סוד הקרבן העולה לגבוה, הכל נקשר זה בזה, ומאיר זה בזה, והמחשבה מתעטרת בא"ס. ההארה שמאירה אל המחשבה העליונה, היא הנקראת א"ס. סוד הקרבן שהוא מחבר את חלקי המציאות אלו לאלו, משום שהוא מוציא לפועל את המחשבה העליונה, הנובעת מן הרצון העליון, המבטא בשבילנו את בחינת אין סוף, שהוא ה' בעצמו.
מקורות:
רמב"ן ויקרא א' ט', מנחות ק"י ע"א, תהילים נ' י"ב, הקדמת הרמב"ן לפירוש התורה, ויקרא א' ה', סנהדרין ס' ע"ב, ויקרא כ"א ח', ספרא דיבורא דנדבה פרשה א', תהילים נ' י"ד, שם מ"ז ג', ישעיהו ס' ז', זוהר בראשית ס"ה ע"א.
