אחרי שירד משה מן ההר, שרף באש את העגל, והרג את החוטאים, אמר לו ד', לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך. ובהמשך, כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך. מכאן ואילך, לא תשרה השכינה בישראל, והקב"ה יוביל את עמו אל התכלית, ע"י מלאך, ומתוך הסתר פנים. משה רבנו אינו מקבל את הגזירה הזו, והוא פועל בכמה וכמה דרכים, מתפלל תפילות רבות, כדי להעביר את רוע הגזירה, וכדי להחזיר את השכינה ואת גילוי הפנים לישראל.
התורה מספרת לנו על אחת הדרכים שמשתמש בהם משה, כדי להשיג את מטרתו, זו שאכן עלתה בידו, ובזכותה נסלח ונמחל חטא העגל. ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני. ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה. משה משתמש במעלתו האישית, ובנשיאות החן שלו לפני ד', כדי לבקש בקשה מיוחדת. הוא מבקש להכיר את דרכי ד' ואת מידותיו, ולדעת את ד'. אין ידיעת ד' אלא ידיעת הדרכים שבהם ד' נוהג עם בריותיו, ואין דבר הראוי לנשיאות חן כמו ידיעת ד'. מתוך נשיאות החן המיוחדת הזו, יבקש משה מד' את החזרת השכינה. משה רוצה לנצל את חינו, למענם של ישראל. וראה כי עמך הגוי הזה.
בקשתו של משה התקבלה, ודרכי ד' התגלו לו במעמד מיוחד. מיד לאחר ההתגלות הנפלאה הזו, משה ממהר לקוד ולהשתחוות לד', והוא מנצל את הרגע הגדול כדי לבקש בקשה. ויאמר, אם נא מצאתי חן בעיניך ד', ילך נא ד' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעוונינו ולחטאתנו, ונחלתנו. ואכן, בקשתו מתמלאת מיד, והקב"ה כורת ברית על גילוי השכינה בישראל.
הערך המיוחד של ידיעת ד', מבואר גם בנבואת ירמיהו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ד' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ד'. הרמב"ם, בסוף מוה"נ מבאר את הדברים בקצרה. כי שלימות האדם אשר בה יתפאר באמת, היא, מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו (חסד, צדקה ומשפט), והיו הליכות האדם אחר אותה ההשגה, מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה.
לפי דברים אלה, כפי שהם נראים בתורה ובדברי הרמב"ם, עיקר עניין גילוי מידותיו ית', הוא לימוד והתבוננות בדרכי ד', במעלתם, ובחובה לפעול על פיהם. זוהי הדרך להשיג נשיאות חן והתעוררות רחמים. כך לימדו אותנו גם חז"ל, שאמרו, כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו. ועוד שם, למי נושא עוון, למי שעובר על פשע. לפי הבנה זו, המעמד הנפלא בנקרת הצור היה שיעור שלימד בורא העולם את נאמן ביתו, והודיע לו את הדרכים שההתנהגות בהם מביאה רחמים אלוקיים.
אלא שלאמירת י"ג מידות של רחמים, שאנו נוהגים לומר ביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה, ובכל תענית ציבור ועת צרה, יש גם משמעות נוספת. כך אמרו חז"ל בגמ', ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם. לאמר, אנו אומרים י"ג מידות של רחמים לא כשיעור, לימוד והתבוננות, אלא כתפילה, תחנונים ובקשת רחמים. ועוד שם בגמ', אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. למדנו כאן שגם הגילוי שזכה לו משה היה בבחינת הוראת סדר תפילה. זהו עניין הצריך ביאור. מנין מגיע כפל המשמעות של המעמד הגדול הזה? וכשאנו אומרים י"ג מידות, האם זהו רק אופן של תפילה, או שמא גם כאן נכללת בחינה של לימוד, התבוננות וידיעת דרכי ד'?
אם מותר לנו לנסות לבאר את העניין הזה, נראה לומר כך. הקב"ה גילה את דרכי הנהגתו ואת מידות הרחמים, כדי להודיע וללמד את משה, ואת כל ישראל, את המידות האלוקיות, ואת הדרך הראויה להתנהג בה, וכך להשיג את רחמי שמים. אין דבר בעל ערך, שראוי ונכון להתפאר בו כי אם ידיעת ד', ואין ידיעת ד' אלא ידיעת דרכיו. וזו היא הדרך להשיג מציאת חן לפני ד'. אלא שהדרך הטובה ביותר להבין את דרכי ד', היא על ידי ההזדקקות שלנו לרחמיו. העמידה של האדם בתפילה לפני ד', בבקשת רחמים, מביעה את הצורך האישי שלו לקבל סליחה ומחילה מד', ולהנהגה המבוססת על רחמים, ולא על דין. אנו אומרים בימי הסליחות י"ג מידות פעמים רבות מאד, כדי שנפנים ונבין כיצד אין מקום שבו האדם יכול לעמוד בדין, ורק הרחמים מאפשרים ומצדיקים קיום אנושי. רק מידת הרחמים נותנת לנו יסוד להישען עליו. כך דווקא התפילה והזעקה לרחמים, הן השיעור וההתבוננות הגדולים והעמוקים ביותר.
