מכה איש ומת, מות יומת. ואשר לא צדה, והאלוקים אינה לידו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וברש"י, ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד, כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? והאלוקים אינה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. ויש בדברי רש"י קושי גדול. אם הסיבה שגלגלו מן השמים שיהרוג האחד את חברו, היא משום שפעם קודמת כבר הרג האיש הזה אדם בשוגג. עדיין לא הבנו מדוע אירע הדבר בפעם הקודמת? ומה הועילו חכמים בתשובתם?
כלל גדול יש בידינו, כל איסור שנאמר בתורה כמה פעמים, אינו חוזר על עצמו, ובכל פעם הוא מופיע עם טעם ועם תוכן אחר לאותו דין ולאותה מצווה. כמובן, כאשר למצווה אחת יש כמה טעמים ומשמעויות, מכל אחד מן הטעמים יוצאים דינים פרטיים. כל פרט נשנה בפרשה הראויה לו, שבה נאמרה המצווה עם טעמה המסוים, שממנו נגזר הפרט הזה. רק בתושבע"פ מסודרים כל פרטי הדינים של כל מצווה, באופן שבו צריך לקיימם ביחד.
דין גלות לרוצח בשגגה, מסודר בארוכה ובהרחב דברים בפרשת מסעי. שם מבואר שהגלות היא כעונש שגזרה תורה על הרוצח בשגגה. יתר על כן, שם מבואר שמי שנגזרה עליו גלות אסור לצאת מעיר מקלטו, ועל זה כתוב בתורה, ואם יצוא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גואל הדם את הרוצח, אין לו דם. כי בעיר מקלטו ישב, עד מות הכהן הגדול. משמעות הדברים שכל ההיתר של גואל הדם להרוג את הרוצח היוצא מעיר מקלטו, הוא כדי לוודא שהוא יישאר בעיר המקלט, ולא יצא משם, עד מות הכהן הגדול. תן דעתך, שנחלקו תנאים בברייתא שהובאה בגמ', אם רוצח היוצא מעיר מקלטו בשגגה, אם מותר לגואל הדם להורגו. והלכה היא, יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה, כל ההורגו, בין גואל הדם בין שאר אדם, גולה על ידו. ועל כרחנו למדנו, שכל ההיתר שנאמר בגואל הדם אינו אלא כעונש על כך שיצא הרוצח מעיר מקלטו, ולכן אם יצא בשגגה אינו נהרג עליו, ככל חוטא בשגגה שאינו נענש.
ולא מצאנו בתורה שאדם נענש על שגגה, מלבד ברציחה. והטעם שרוצח בשגגה נענש, הוא מפני שהתרשל בשמירת הנפש, ומפני חומרת רציחה, וחשיבות חיי האדם, הקפידה תורה גם על ההורג בלא כוונה, וחייבתו עונש גלות. וגדר שגגה שחייבים עליה גלות, היא שגגה שיש בה פשיעה ורשלנות, וכך הלכה: ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.
אמנם הפסוק בפרשת משפטים, העסוק בגלות, אינו עוסק בחובת גלות המוטלת על הרוצח בשוגג, אלא בזכות שנתנה לו תורה לנוס אל עיר המקלט, כדי להינצל מגואל הדם. מכאן יש ללמוד את הדין המתבאר בגמ', רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם והרגו – פטור. לדין זה אין שורש מפורש בתורה שבכתב, ובגמ' דרשו אותו מן הפסוק, ולו אין משפט מות, שלפי פשוטו מדבר בוודאי ברוצח בשוגג, ומצווה להצילו משום שאין לו משפט מוות. אמנם מהפסוק שלנו יש מקום ללמוד שיש קולא מיוחדת בגואל הדם שהרג את הרוצח בשוגג, ולכן שם לו ה' מקום אשר ינוס שמה.
אמנם, כשהתורה מלמדת את החובה להכין מקום מנוסה לרוצח, כתבה: והאלוקים אינה לידו. ומבואר, שיש אדם שמצד צורת המעשה שיצא מתחת ידו, הוא נידון כשוגג, וכמי שפשע במעשיו. אמנם כלפי שמיא גליא שלא היתה לו רשלנות, והאלוקים אינה לידו. לפי הדין הוא נידון כשוגג, והוא חייב גלות, כנראה משום שמעשה כזה הוא בחזקת מעשה של רשלנות. והתורה העמידה את דין הגלות בניסוח כזה, הוא מפני שרצון התורה לדבר על ליבנו שנדאג להגן על הרוצח, ולהכין לו מנוס ומפלט, ולכן ציירה לנו שיתכן שמי שנידון כרוצח בשגגה, באמת אינו שוגג, אלא האלוקים אינה לידו.
וכאן שאל רש"י, ולמה תצא זאת מלפניו? מדוע שיעלה הרצון לפני ה', לזמן לאדם רציחה בשגגה? והשיב, שדבר כזה מתרחש אם נעשה בעבר, ברשלנות, מעשה המחייב גלות, אלא שלא היו עדים.
מקורות:
שמות כ"א י"ב-י"ג וברש"י, שמואל א' כ"ד י"ג, במדבר ל"ה כ"ו-כ"ח, מכות י"ב ע"א, רמב"ם פ"ה מהל' רוצח הלי"א, שם פ"ו הל"ג, מכות י' ע"ב, דברים י"ט ו'.
