דין פשוט וברור וידוע לכל, שכל בהמה וחיה שמתו בלי שחיטה, טמאים בטומאת נבילה, בין בהמות וחיות מותרות באכילה, כבקר וכצאן, ובין בהמות וחיות אסורות באכילה, כסוס וכחמור, כגמל וארנבת. כך הביא הרמב"ם הלכה זו, אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה, בין האסורין, אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. הרי, שאין חילוק בדין טמאת נבילה בין הכבש לבין השפן שמתו. הבדל אחד מצאנו בין בהמות מותרות לאסורות, והוא, ששחיטת הבהמות והחיות המותרות באכילה מוציאה אותן מטומאת נבילה, ואילו שחיטת הכלב והחתול אין לה שום משמעות, ואינה מוציאה אותן מטומאת נבילה. טעם ההבדל הזה, כפי שרגילין להבין בבית המדרש, הוא מפני שלא נאמרה פרשת שחיטה בחיות אלה, וממילא מיתתן בשחיטה כמוה כמיתה מחמת מחלה או הריגה. וכך נאמרו הדברים בפשטות ברמב"ם. שהרי כתב, ושחיטת בהמה טהורה, וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום. והוסיף וכתב, בהמה טמאה וחיה טמאה אין השחיטה מועלת בה, ואחד השוחט אותה או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה, הרי זו נבילה.
אמנם המעיין בפסוקי התורה, ימצא שבתורה נאמרו שתי פרשיות שונות, האחת עסוקה בבעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, ובתוך פרשה זו נאמר שאותם הבהמות שנאסרו באכילה, נבלתם מטמאה, ואילו הפרשה האחרת עסוקה בבהמות כשרות לאכילה שנטמאו, ומחילה עליהם טומאה. והרי דבר זה צ"ע, אם טומאת שניהם אחת היא, מפני מה למדנו טומאתם בשתי פרשיות נפרדות.
יתר על כן, משמעות הפסוקים שנבלת הבהמה שאינה נאכלת, טמאה מפני שהיא אסורה באכילה. שהרי תחילת הפרשה אומרת, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ובהמשך הפרשה נאמר, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה, ושסע איננה שוסעת, וגרה איננה מעלה, טמאים הם לכם, ומשמעות טומאה זו היא איסור אכילתם, כל הנוגע בהם יטמא. ועוד נאמר, וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע, טמאים הם לכם (לאכילה), כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. והמשמעות היא שאיסור האכילה הוא סיבת הטומאה. לעומת זאת, בנוגע לבהמות המותרות באכילה, לא שמענו בפרשה זו את איסור אכילת נבלתם, ורק טומאתם נאמרה, ואיסור אכילתם נאמר בפרשת ראה, לא תאכלו כל נבילה, כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך.
ועומק העניין, שבאמת יש כאן שתי סוגיות שונות במהותם. החיות שאין להן סימני טהרה, אסורות באכילה, ומפני איסור אכילה שבהן גזרה עליהן התורה טומאה. ואילו בהמות טהורות לאכילה טמאות מפני שהמיתה יש בה כדי לטמא. ודינא הוא, שאבר שנתלש מן החי גם הוא מטמא בטומאת נבילה, משום שחשיבותו של האבר היא כחיים בפני עצמם, וממילא בעקירתו מן החי חשוב כמיתה בפני עצמה המטמאה. וטומאת נבילה כמוה כטומאת אדם מת, אלא שלא החמירה בהן התורה כבאדם מת, משום שמיתת אדם, כמובן, חמורה וקשה יותר. לכן אין נבילה מטמאה באוהל, ואין הנטמא בנבילה נטמא טומאת שבעה. אבל שורש עניינם שווה, כמו שביאר ריה"ל בספר הכוזרי, שהמיתה היא שורש לכמה טומאות שנאמרו בתורה.
ואילו בהמות וחיות שאסורות באכילה, טמאות אחר מותם, לא מפני עצם המיתה, אלא מפני שהן אסורות באכילה, ומפני שאכילתן מגונה, גזרה התורה על בשר נבלתם טומאה. ואם תשאל מפני מה אין בהמות אלו טמאות בחייהן, נראה לומר שכל טומאתם שייכת כשהם דבר הראוי לאכילה מצד עצמו, וכשהן בחיים אינן נחשבות אוכל כלל, ולכן טהורות אז מטומאתם. ולפי זה, מה ששחיטה אינה מטהרת חזיר מטומאתו, אינו דין צדדי, שלא נאמרה בו שחיטה, אלא מפני שדווקא כשמכשירים אותו לאכילה, אז חלה עליו הטומאה.
והטעם שבהלכות הטומאה בתורה שבעל פה נאמרה טומאת שניהם יחדיו, בלי שום חילוק והבדל ביניהם, יש לומר שהוא מפני שאין סיבה שהטומאה הבאה מחמת המיתה לא תחול על בהמה וחיה הטמאות לאכילה, שהרי על כל פנים מתו.
אמנם הרמב"ם כתב, אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורין בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה, ואם נשחטו שחיטה כשירה יהיו מותרין באכילה. ומשמעות דבריו שמיתת בהמה טהורה עושה נבילה, מפני שיש אפשרות לתקנה ע"י שחיטה, וזוהי מיתה המטמאה. ולפי זה גם טומאת נבילה לא אמורה לחול על בהמה טמאה, והדמיון בטומאתם הוא חיצוני בלבד.
