דברי הראשונים, המעמידים את השבת כאות לאמונת חידוש העולם, מעמידים את האמונה הזו במרכז התורה. ואכן, הדעה בחידוש העולם, כלשון הרמב"ם, היא השקפה רבת הערך מאד. התורה פותחת בזה, באומרה, בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, שבפשטות כוונת הדברים שהשמים והארץ וכל צבאם, נבראו בראשית ההיסטוריה. התפיסה הזו, נמצאת ביסוד המחשבה של יהודים בכל הדורות, והיא מעצבת את היחס העיקרי שלנו אל ה'. אך טבעי הוא שהתורה תעמיד את התפיסה הזו בתוך מצווה גדולה, שחוזרת בתורה כמה פעמים, ותופסת חלק רחב בחיינו.
ויש להעיר, שבכל התורה לא חוזר עניין חידוש העולם אפילו פעם אחת נוספת, מלבד בעניין השבת. וזה קצת צ"ע, אם העניין הזה יסודי כל כך, מדוע אינו מופיע במקומות נוספים? וכבר הזכיר ראב"ע על הפסוק, אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכתב שם, שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ועכ"פ, נראה שחידוש העולם איננו מרכזי כל כך בתורה, ומדוע הועמדה השבת כזכר לחידוש העולם.
ונראה שעניין חידוש העולם מתחבר ומצטרף לעניין ייחוד ה', שהוא מרכזי בתורה ומופיע באופן רחב. על ייחוד ה' נצטווינו לחזור פעמיים מדי יום, לקשור אותו על ידינו ובין עינינו, ולכתוב אותו על מזוזות ביתנו. ייחוד ה' מופיע כמסקנה כללית שעם ישראל היה צריך להסיק מיציאת מצרים וממתן תורה, ככתוב, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו. ייחוד ה' מופיע גם כסיום הסיבוב הכללי של הבריאה, כפי שמלמדת שירת האזינו, וכפי שהראה לנו באצבע הרמח"ל בספר דעת תבונות, ואלו דבריו, ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו, הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה; כעניין אמרו, ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי. ומקרא זה נאמר אחר שכלל כל סיבוב הגלגל, שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם, שנכלל הכל בדברי השירה ההיא של האזינו, וכמו שפשטן של כתובים עצמן מוכיח, והנה חותם החזון שלו חתם בלשון הזה: ראו עתה כי אני אני הוא. ועיין עוד בדבריו שם, איך גם בדברי הנביאים גילוי ייחוד ה' הוא הציר המרכזי של הבריאה כולה, ובהשלמתו מגיעה הבריאה לתכליתה.
ועניין ייחוד ה' אינו רק ידיעה על המציאות האלוקית, ועיקרו הוא הבנה יסודית של המציאות בעולם. האדם חי את חייו, כשהוא עומד מול העולם שסביבו. החיים מזמנים לאדם אירועים שונים, כשחלקם הם מחוץ לשליטתו לגמרי, ועל חלקם יש לאדם השפעה, מועטה או מרובה. בני האדם חלוקים אלו מאלו במידת ההשפעה שהם מייחסים לעצמם, ובמידת ההשפעה שהם מייחסים למציאות שסביבם, ועכ"פ חלק משמעותי מהאירועים שהאדם נתקל בהם, באים עליו מהמציאות שבחוץ.
אמונת הייחוד באה ללמד לאדם שכל מה שקורה לו, מגיע מידו של האלוקים, שהוא אמת ומידתו אמת, חסד והטבה. כך שבכל חיי האדם בעולם הזה, הוא עומד באמת מול הקב"ה בלבד, ומקיים איתו מערכת יחסים, שמושתתת על שלמותו של ה'. זהו פירוש המילים, ה' הוא האלוקים. אלו מילים המגדירות את ייחוד ה', ומובנן, האלוקים, השולט והמנהיג בעולם, הוא ה', השלם המוחלט שלא חסר לו דבר, וכל מעשיו ופעולותיו בעולם, נובעים מן השלמות וההטבה השלימה.
שלימות ההבנה בייחוד ה' דורשת את אמונת החידוש, שהרי חלק ניכר מהאירועים המתרחשים בעולם, נובעים מעצם טבעו ותכונותיו של העולם, ואם העולם כפי שהוא, לא נברא, ח"ו, ע"י הקב"ה, יש לתלות לפחות חלק ממה שמתרחש במציאות, לא באלוקים, אלא בעולם שנוצר בדרך אחרת.
כאשר כתוב בתורה, הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, המשמעות היא שכל המתרחש בעולם איננו יוצא מכלל הצדק האלוקי. אם המוות, למשל, כחלק מן הטבע, איננו בשליטה של ה', ח"ו, מפני שקיום העולם וטבעו איננו בריאה אלוקית, אין האדם יכול לייחס בוודאות את מות אהובו, לה'.
לפיכך אמונת החידוש איננה צריכה להיות עמוד בפני עצמו, אלא היא חלק מאמונת הייחוד. השבת, שמעידה על חידוש העולם, באה לצייר לנו את העולם כבריאה אלוקית, המתאימה לרצונו הטוב של ה'. זוהי גם הסיבה, לכאורה, שהשבת היא יום שמח ונאמר עליו, וקראת לשבת עונג, ולא רק איסור מלאכה, משום שאמונת החידוש מביאה מיד להבנה על טובו העקרוני של העולם. כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן.
מקורות:
מורה הנבוכים ח"ג פמ"ג, בראשית א' א', שמות כ' ב' ובאב"ע שם, דברים ד' ל"ה, דעת תבונות סי' ל"ד, דברים ל"ב ל"ט, שם שם ד', ישעיהו נ"ח י"ג, תהילים צ"ב ה'.
