שמעתי מידידי, הגאון רבי משה מינצברג שליט"א, שבמשך שנים היה יושב על יד מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל באירועי-שבתות של ישיבת המתמידים. פעמים רבות היה הרב אומר לו מתוך טירדה, מה עושים עם שבת? אינני מצליח לתפוס מהי שבת! עד שפעם אחת, אמר לו בשמחה: ב"ה, הבנתי מהי שבת. כדרכו בכל התורה הוא ביקש שורש אחד שכל ענייני השבת נסובים עליו ונובעים ממנו, והוא מצא זאת בעניין הקדושה. הראיה לדבריו, שהתורה פותח את עניין השבת בפנייה של ה' לישראל, זכור את יום השבת לקדשו. השורש של השבת הוא הקדושה, וממנה נובע איסור המלאכה, וכל שאר העניינים, אלו שהם מן התורה, ואלו שהם מדברי קבלה, דרבנן, ומנהגים קדושים. הוא זצ"ל הרבה ללמד ולבאר פרטים רבים לאור התפיסה הזו. שנים רבות עסק בסוגיות אלו, וחלק מדבריו נערך ונדפס בספר בן-מלך שבת, בעריכתו המופלאה של ידידי הרה"ג ר' יחיאל ורטהיימר שליט"א.
עניין הקדושה בשבת מצריך אותנו לפתוח סוגיה גדולה ומקיפה על עניין הקדושה בכלל ועל השתייכותו למציאויות חומריות, מקומות, זמנים, חפצים ואנשים.
לומדים רבים רגילים לחשוב שגדר הקדושה הוא הפרשה הבאה מתוך ייחוד. לפי הבנה זו הם מפרשים את קדושת השבת כך – יום השבת הוא יום מיוחד לעניינו, ולכן צריך לפרוש ולהיבדל בו מענייני חולין. כך הם מפרשים את כל הופעות הקדושה במקדש וקדשיו. אלו הן דברים הקיימים בעולמנו, אלא שהתורה תובעת לייחד אותם לעבודה, והם מופרשים ומובדלים מכל שימוש אחר.
המקור שמביאים בדרך כלל להבנה הזו במושג הקדושה הוא מהשימוש במושג הזה ביחס לקידושי אישה. הגמ' מציגה את הלשון הזה כלישנא דרבנן, ומבארת אותו כך: ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. תוס' שם הוסיפו לפרש – פשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. אפשר להוכיח מכאן, לכאורה, שהקדושה אינה קשורה בדווקא לה', והיא בעצם הגדרה משפטית. הדבר הקדוש הוא מיוחד, מזומן למשהו, או אולי מסביר יותר להשתמש במילה – מיועד למשהו, ומייחודו נובעת הגבלה של שימושים אחרים.
פעמים רבות מביאים כראיה גם את השימוש בקדושה ביחס לכלאי הכרם. לא תזרע כרמך כלאים, פן תוקדש המלאה, הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. רש"י ביאר שם וכתב, כתרגומו, תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש.
ממקורות אלו, ובפרט מלשון רש"י הנ"ל נראה שאכן זהו גדר הקדושה, יחוד דבר מה לייעוד מסוים, ושלילתם של שימושים אחרים. כך גם מפרשים את הפסוק, לא תהיה קדשה בבנות ישראל, וברש"י, קדשה – מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות. אם נמצה את הדברים העולים ממה שלמדנו, יצא שאין קשר בדווקא בין קדושה לאלוקים, ושהקדושה יכולה להיות גם ביטוי של טומאה וסיאוב.
אמנם הדעת איננה סובלת הבנה זו. התחושה העולה מרוב ככל המקומות שבהם התורה משתמשת במושג קדושה, איננה ייחוד בעלמא, אלא נוכחות אלוקית, כלשונו של יעקב כשהקיץ משנתו, אכן יש הוי"ה במקום הזה. אמנם שם לא מוזכרת קדושה, אבל במקום מקביל היא מוזכרת. כשמשה רבנו ניגש אל הסנה הבוער, ושם נאמר, ויאמר אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ודומה לזה נאמר ליהושע, ויאמר שר צבא ה' אל יהושע, של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, קודש הוא. במקרים הללו מבואר שהאדמה התקדשה בגלל שהיה שם גילוי אלוקות, ועל זה מתאימים המילים, אכן יש הוי"ה במקום הזה.
לפי הבנה זו, נצטרך לראות בכל מקום בתורה שחלה קדושה על מקום, על אדם או על יום, המשמעות היא שיש בדברים אלו נוכחות וגילוי של הקב"ה. במקומות שלא זהו המובן, ככל הנראה מדובר בשימוש מושאל של מושג הקדושה.
לפי זה, מה שכתוב בתורה שה' קידש את יום השבת, הכוונה היא שהוא בחר לגלות בתוך העולם הטבעי, בתוך הסדר הרגיל של ימי השבוע משהו מאורו. כלשון חז"ל עה"פ, כי קודש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל.
ונראה שמצוות התורה, זכור את יום השבת לקדשו, בפשוטה, מכוונת אותנו לחיות ביום השביעי את הנוכחות האלוקית, ולצרף את ה' לחיינו.
מקורות:
שמות כ' ז', קידושים ב' ע"ב ותוס' ד"ה דאסר, דברים כ"ב ט' וברש"י, שם כ"ג י"ח וברש"י, בראשית כ"ח ט"ז, שמות ג' ה', יהושע ה' ט"ו, שמות ל"א י"ד ומכילתא שם.
