בפ' כי תשא, בקריאת התורה לשבת חוה"מ, נזכרים שלוש הרגלים. לחג המצות מצרפת התורה את מצוות הבכורה, בכור בהמה טהורה, פטר חמור ובכור אדם, ובפשטות הם מצטרפים לחג המצות משום שגם הם זכר ליציאת מצרים. כך גם בפ' בא, מצווה ה' את משה לצוות את ישראל בקידוש בכורות, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא. ובתוך דברי משה לבאר את המצווה הזו לישראל הוא מתחיל ביציאת מצרים, בחג המצות ובמצוות מצה כל שבעה, וחוזר לעניין הבכורות. הרי שעניין הבכורות מצטרף לחג המצות וליציאת מצרים.
לאחר הדיבור על חג המצות, לפני שהתורה ממשיכה לרגלים האחרים, היא פונה לעניין השבת. ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות. והדעת מבקשת להבין מדוע נכנסה השבת באמצע הרגלים.
שאלה זו נשאלה על ידי רבנו הרמב"ן, והוא כתב כך: והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקידוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות. ועוד כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת.
בדברי הרמב"ן יש שתי תשובות לשאלתנו, האחת, שיש מקום לצרף את השבת ליציאת מצרים, משום שיציאת מצרים עצמה, עיקר עניינה להיות מקור לאמונה בה', בורא הכל, כמו שציין לדבריו בעשרת הדברות, וכמו שהאריך הרמב"ן בזה בפ' בא. והשניה, שמתאימה השבת להצטרף לעניין יציאת מצרים, משום שיש לשבת טעם נוסף, מלבד שהיא זיכרון למעשה בראשית, והיא גם זכר ליציאת מצרים, כמו שהביא הרמב"ן מעשרת הדברות של פ' ואתחנן, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת.
ושמעתי עוד לפרש, שהשבת נזכרת כאן כהקדמה לחג השבועות, שהוא חג הקציר, ולכן נזכר כאן איסור חרישה וקצירה בשבת. והרי זה כמו שנזכרו מצוות פאה ולקט בין המועדות שבפ' אמור, לפני חג השבועות. ועיין שם בפי' ראב"ע, שכתב: וטעם להזכיר ובקוצרכם את קציר ארצכם פעם שנית, בעבור כי חג שבועות – בכורי קציר חיטים, הזהיר שלא תשכח מה שציוויתיך לעשות בימים ההם. והוא הדין כאן, בסמיכות לחג השבועות, הזכיר את חיוב שביתת השבת מחריש וקציר.
ובכל זה לא נתבאר עדיין מדוע דווקא כאן מופיעה השבת באמצע הרגלים, ולא מצאנו כזאת בשום מקום בתורה. ובפרט, שהפרשה הזו היא חזרה על סוף פ' משפטים, ששם נאמרו מצוות מסוימות לפני כריתת הברית, והן חוזרות כאן לפני נתינת לוחות שניות, כנראה משום שנתינת לוחות שניות היא כחידוש הברית. וצ"ע מדוע יהיה שינוי בין שתי הפרשיות במקומה של השבת ביחס לרגלים.
והגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, כתב לבאר שלשבת יש שני שורשים. בריאת העולם ויציאת מצרים. ואנו רואים שבלוחות ראשונות, המופיעות בפ' יתרו, מופיע השורש הראשון, ובלוחות שניות המופיעות בפ' ואתחנן, מופיע השורש השני, יציאת מצרים. ובדברי המהר"ל למדנו, שארבעת החומשים הראשונים, ולוחות ראשונות בכללם, מייצגים את צידו של הנותן בתורה, ולכן השבת שם היא זכר למעשה בראשית. אבל בלוחות שניות, ובחומש דברים, המייצגים את צידם של המקבלים, ולכן השבת המופיעה שם, היא זכר ליציאת מצרים. ומכאן יש ללמוד שבפ' כי תשא, בברית המתחדשת אחרי העגל, שבה ניתנו לחות שניות, מתחיל מקומה של שבת זכר ליציאת מצרים, ובוודאי ראוי הדבר ששבת זו תופיע אחרי חג המצות וזיכרון יציאת מצרים.
ויל"ע בדברים אלה, שהרי לא נזכר כאן כלל שיש לשבת שורש אחר, ובפשטות צורתה של השבת כאן היא כמו בכל מקום, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, והמשמעות היא שהיא זכר לימי הבריאה ולשבת שאחריהם.
ונראה עוד לומר, שבברית המחודשת, הוצרכו להכניס את השבת הראשונה, זכר למעשה בראשית, לאחר חג המצות ויציאת מצרים. ושורש הדברים הוא כי החסד הגדול של ה' שהתגלה ביציאת מצרים, יש בו קטרוג גדול על ישראל, שסרו מן הדרך, והפרו את הברית. המירו את כבוד ה' בתבנית שור אוכל עשב, ואמרו לו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. ועיין בדברי רמב"ן על מידות הרחמים שהזכיר משה אחרי חטא המרגלים, שלא הזכיר שם חלק מהמידות שנאמרו אחרי חטא העגל, משום שבחטא ההוא יש במידות הללו קטרוג על ישראל. וכמו כן היה מקום לומר שאי אפשר להזכיר את יציאת מצרים אחרי חטא העגל, וחלילה, תהפוך יציאת מצרים לישראל למזכרת עוון. אמנם השבת, שמבטאת את הרצון הראשון שהיה בבריאת העולם, ממנה מגיעה מידת הרחמים לכפר ולנקות כל חטא ועוון, והיא זו שמאפשרת להמשיך את יציאת מצרים וחביבותה גם לאחר החטא, ולכן היא מופיעה כאן אחרי חג המצות.
ונראה שבשבת זו, מוזכרת עבודה, ולא עשיית מלאכה, משום שעיקרה של השבת הזו איננה להגביל את האדם משליטתו על העולם, אלא לפטור אותו מאחריותו על המציאות, משום שה' הוא שפועל בעולם. והוא גם שורש מידת הרחמים, שאע"פ שהקב"ה הטיל על האדם אחריות לתקן מעשיו כראוי, מ"מ הוא ית' לא סמך לגמרי על האדם בתפקידו זה, ושמר אצל עצמו את כח התיקון הכללי, ככתוב, למעני למעני אעשה.
מקורות:
שמות ל"ד י"ח-כ"ב, שם י"ג ב', רמב"ן שמות ל"ד כ"א, דברים ה' י"ד, ויקרא כ"ג כ"ב ובראב"ע שם, פחד יצחק פסח מאמר כ"ה, שמות ל"ב ד, רמב"ן במדבר י"ד י"ז, ישעיהו מ"ח י"א.
