כתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים בטעם השבת, וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים, לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות, אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ואמר במשנה תורה, וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת, וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום וקידושו, כמו שאמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול השייך לעילה, כי ששת ימים וגו'. אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשמרו, הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים, ולא היינו יכולים לשבות.
וכתב על זה הרמב"ן, גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זיכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות. התקשה הרמב"ן, שמעשה שיש בו זיכרון אמור להיות ניכר לעין. והשובת ממלאכה איננו אות לכלום, וכמו שאמרו בגמ', הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. וקצת צ"ע בטענתו, שאם הרואה אינו רואה כלום, השובת בעצמו בוודאי ניכרת לו השביתה והיא בשבילו מזכרת לדברים ששובת בשבילם. גם כשהעם כולו שובת יום אחד שלם בשבוע, בוודאי יש בכך היכר גדול.
ועכ"פ, הרמב"ן עצמו כתב לבאר כך, אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית, שנשבות ביום ששבת השם וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלו-ה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון, על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת.
העולה מתוך דברי הרמב"ן שעניין יציאת מצרים ומרכזיותו בתורה, וכמן כן גם הקשר שלו לשבת, הוא הבירור של יסודות האמונה, החידוש – שהעולם כולו נברא על ידי ה'. החפץ – שה' פועל בעולם מתוך רצונו, ויש לו מגמה שהוא מוביל בעולמנו. והיכולת – ששליטתו בעולם היא מוחלטת ולא יבצר ממנו כל אשר יחפוץ. דבר זה נלמד ישירות מבריאת העולם, וזהו התוכן הראשון והעיקרי של השבת. ודבר זה יוצא גם מיציאת מצרים, שהרי שם ראינו שה' פועל בעולם כרצונו, וממילא אנחנו יכולים לדעת גם על הרצון וגם על החידוש. זהו מה שכתב הרמב"ן – הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת. כדברים האלה כותב הרמב"ן בכמה מקומות, ובאריכות דברים בדבריו המפורסמים בסוף פרשת בא.
אמנם בדברי ראב"ע בפירושו לעשרת הדברות כתב כדברים האלה, כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם והלוא בורא אחד לכולנו. דהיינו, הקב"ה נשען על יציאת מצרים בדברו אלינו, כי הוא רוצה לחייב אותנו במה ששאר בני אדם אינם חייבים. ולמדנו, א"כ, שיציאת מצרים איננה רק הוכחה ובירור ליסודות האמונה, אלא יש כאן יצירה של מערכת יחסים ייחודית בין ה' לישראל, שנוצרה בגאולת מצרים. וכך נראה, לכאורה, ממה שאמר הקב"ה למשה כשהוא מתחיל לפעול בגלוי להוציא את ישראל ממצרים – והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. בפסוק זה מדובר על ביטול כל גזירות הגלות וצרותיהם. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. תכלית יציאת מצרים וביטול הגלות הוא החיבור בין ה' לישראל. אנחנו נהיה לעמו התלויים בו, והוא יהיה לאלוקינו הדואג לנו.
אלו הם דברי הכתוב בתהילים, לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחווה לאל נכר. אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו. הוא אלוקינו מיציאת מצרים, ולכן אין שום מקום שנפנה לאלוהים אחרים, ולכן אנו נקראים לבקש מלפניו שפע רב. ברש"י, הרחב פיך לשאול ממני כל תאוות לבך, ואמלאהו, ככל אשר תשאל – אמלא.
ולפי זה יש לומר, שהשבת שהיא זכר ליציאת מצרים מבטאת את חביבות ובחירת ישראל, שנבחרו להיות קרובים אל ה', ולכן נתן להם את השבת, שהיא יומו שלו. כדברים האלה כתב רש"י בפירושו לפסוק, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. וברש"י, אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. וזה מה שתקנו לומר בברכת קידוש היום – ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלנו זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. לאמר, השבת בעצמותה קדושה לו יתברך, כזיכרון למעשה בראשית. אמנם באהבה וברצון הנחילה לנו, ומכח זה היא מקרא קודש, יום נקרא לנו לקדושה, זכר ליציאת מצרים. מה שאנו קוראים בה קדושה זהו זכר ואות לבחירתנו וקדושתנו ביציאת מצרים.
מקורות:
מוה"נ מהדורת הרב קאפח ח"ב פל"א, שמות כ' י', דברים ה' ט"ו וברמב"ן שם, פסחים נ"ה ע"א, ראב"ע שמות כ' ב', שמות ו' ו'-ז', תהילים פ"א י'-י"א וברש"י, שמות ל"א י"ג וברש"י, נוסח קידוש לשבת.
