אמרו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא. ועוד אמרו בגמ', שכנגד הערווה אין איסור להרהר בדברי קדושה, ורק דיבור נאסר, ודרשו זאת מהמילה דבר, דיבור אסור הרהור מותר. הרי שצואה וערוה הם שתי סוגיות נפרדות. צואה אסורה עצם מציאותה אוסר, אפילו אם אינה נראית. ואילו ערוה אינה אוסרת אלא אם היא נראית. צואה אוסרת אפילו בהרהור, ואילו ערוה אינה אוסרת אלא בדיבור. לפום ריהטא דרשו כל זאת מקרא כדכתיב, ולא יראה בך ערות דבר.
ובשו"ע כתב, היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא מותר לקרות דבראיה תלה רחמנא והא לא חזי לה. ובמשנ"ב שם, והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני, דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה, ר"ל לא יראה הרואה. ואפילו החזרת פנים שהותר, הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו, ועומד בצד אחר, דנעשית הערוה מצידו, אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני. למדנו שיש כאן דין מיוחד, שאסור לדבר דברי תורה וקדושה במקום ובמצב שהערווה נראית, אפילו אם הוא כלל אינו רואה את הערוה, ודרשינן כל זה מקרא דולא יראה בך ערות דבר.
ואם נתבונן אנחנו בפסוקי התורה, לכאורה קשה מאד לראות שם את כל הדינים העולים מתושבע"פ, שהרי הכתוב ולא יראה בך ערוות דבר, אינו מתייחס לראיית האדם, אלא לראיית ה' את האדם. שהרי כך כתוב, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך. והכוונה שתתבטל השראת השכינה ממחנה המלחמה. בר מן דין, קרא דולא יראה, אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא נתינת טעם לכתוב לפניו, והיה מחניך קדוש. לאמר, ראוי לך להקפיד על קדושת המחנה, כדי שלא יראה לפני ה' ערוות דבר המתקיים במחניך, ושב מאחריך. ועוד, שלכאורה ביאור המילים ערוות דבר, אינו מתייחס לערוות בשר, אלא לערווה במובן של חרפה וחטא, שלכן היא גורמת לסילוק שכינה. וכמעט היה נראה לומר, שכל מה שנאמר בדיני ערווה בק"ש ובדברי תורה, ונלמד מהפסוק, אינו אלא בדרך אסמכתא. מאידך גיסא, משמעות הדברים בגמ' ובפוסקים, שדיבור דברי תורה וקדושה כנגד הערווה הוא איסור תורה.
ויש מקום לומר, שכן הוא דרכה של תושבע"פ, שהיא דורשת את הפסוקים וקוראת אותם שלא כפשוטם. וכאילו המילים הכתובות בתורה, ולא יראה בך ערוות דבר, נקראות בפני עצמם, בניתוק מהכתוב לפניהן ואחריהן. לפי קריאה זו, שממנה נלמדים הדינים בתושבע"פ, נאמר כאן איסור שתהיה ערווה נראית במקום דיבור של קדושה. בדרך זו רגילים פעמים רבות לבאר בביהמ"ד את דרשות חז"ל. אמנם, לענ"ד אין דברים אלה נראים כלל. חדא, משום שצריכה להיות סיבה בפשוטה של תורה לקרוא את מילות התורה שלא כפשוטם ובמנותק מהקשרם. שנית, הדרך שאנו מוצאים בפסוק הזה התייחסות לדיבור היא רחוקה מן הלב מאד, שהרי השורש דבר מופיע כאן לא במובן של דיבור, אלא כנסמך למילה ערוה, וכאילו נאמר דבר של ערווה.
ואם כנים דברינו, עלינו לחזור ולעיין יותר במילות הכתוב בפשוטה של תורה, ולחפש בנרות את מוצאם של דברי חז"ל בתושבע"פ. ותחילת הדברים, ביאור המילים ערוות דבר בפשט, הכוונה היא לדבר מכוער ומגונה. וכשאנו מבינים את הפסוק ביחס לצואה, הערווה אינה בצואה בעצמה, שהיא חלק הכרחי מחיי האדם, אלא בעובדה שאדם מביא את הצואה למקום קדוש, שזהו חטא ופגם של חוסר כבוד לה', והוא הגורם לסילוק שכינה.
מכאן עלינו לעבור מדיני צואה במקום תפילה ותורה, לדיני ערווה שם. ופשוט וברור שיש הבדל בין צואה לערווה, שאפשר שהתורה תצווה שלא תהיה צואה במחנה קדושה, ואילו אין שייך שהתורה תצווה שלא תהיה ערוה, שהרי בכל מקום שהאדם נמצא, כל גופו שם, ובוודאי אין לאסור שתהיה ערווה במקום תפילה. אלא שחז"ל בחכמתם הבינו שאע"פ שעצם מציאות הערווה אינה חסרון כלל ואין בה כדי למנוע תפילה ותורה, אולם גילוי ערווה, וערווה הנמצאת במצב שהיא נראית, יש לראות גנאי וכיעור, וחוסר כבוד, באמירת דברי תפילה שם. וחשוב לראות, שלא נאמרה כאן הלכה שאדם שמדבר דברי תורה כשהוא רואה ערווה הוא מגונה, אלא אדם שמדבר דברי תורה במקום שהערווה מגולה הוא מבזה את הקדושה. זהו הטעם למה שאמרו הפוסקים, שמי שעומד מול הערווה אסור לקרות ק"ש, אע"פ שעיניו עצומות ואינו רואה כלל את הערווה.
ונראה עוד, שאפילו לומר שגילוי הערווה הוא דבר חרפה וחטא, אין זה נכון לומר, שהרי בכמה אופנים ומקרים יש צורך של ממש בגילוי ערוות הגוף. אלא שנכון הוא שלא ידוברו דברי קדושה במקום גילוי ערווה, משום שיש בזה ביזוי וזלזול לדברי הקדושה. ולכן ראו חז"ל לדרוש שרק דיבור אסור נגד הערווה, משום שיש בזה ביזיון וחוסר כבוד גלוי. ואין זה דומה לצואה, שאפשר לדרוש מהאדם להוציאה מהמרחב שבו האדם מתפלל ועובד את ה'.
מקורות:
ברכות כ"ה ע"ב, דברים כ"ג ט"ו, שבת ק"נ ע"א, שו"ע או"ח ע"ה ו', משנ"ב שם ס"ק כ"ט.
