חג השבועות – שבע שבתות- סוד החמישים
חג השבועות חל ביום חמישים לעומר. אנו סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים, ויום החמישים קדוש בקדושת חג השבועות. המבנה הזה, של ספירת שבעה שבועות, וקידוש החמישים, מבוסס על אותו עיקרון שמצאנו בספירת היובל. גם שם נאמר, וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים שנה. ולאחר מכן, וקדשתם את שנת החמישים שנה. שבע פעמים שבע, יוצרים ביחד את המספר המקודש חמישים. מקדושת שנת החמישים יוצאים כל דיני היובל, שעיקרם הוא הכלל, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. הדעת מבקשת למצוא את המשותף לחג השבועות וליובל, ששניהם מיוסדים על קדושת החמישים.
מפי חכמים שמענו על משמעות היובל ואת סוד החמישים. המספר ארבעים ותשע, מכיל בתוכו את כל ההסתעפויות וההתפצלויות של חיי האדם. שש צלעות יש לכל עצם חומרי, ונקודת המרכז, היא בבחינת השבע. שבע כפול שבע מסמל את הריבוי העצום של צדדי הקיום החומרי, ואלו הן ארבעים ותשע השנים שבהם העולם נוהג ע"פ הכללים של עולמנו. באותן שנים, האדם נתבע לפעול נכון ככל האפשר, ובכל זאת גם טעויות נופלות בחלקו, וכתוצאה מהן גם הכישלונות. האדם עלול להיעקר ממקומו הטבעי, לעזוב את נחלת אבותיו, ואפילו להפוך לעבד או למכור את בתו לאמה.
סוד החמישים משקף את השורש של כל אותן מ"ט בחינות. נקודת הרצון הפנימי של ה', שאיננה אלא להיטיב, מחייבת שיש גבול לאפשרות הקלקול של האדם. זהו סוד היובל, שמצידו הכל שייך לבורא, כי לי הארץ, וכי לי בני ישראל עבדים. והתוצאה של שליטתו המוחלטת של ה', היא שלילת כוחו של האדם לקלקל ולהשחית לגמרי. מן הבחינה הזו מתברר שעומק המציאות והאדם הוא טוב, והרע איננו יכול להרוס הכל. לכן כשמגיע סוד החמישים מתקיים הרצון הפנימי של ה', גאולה תתנו לארץ.
במקומות רבים למדונו הנביאים את האמת על הטוב השלם של האדם בפנימיותו, שממנו נפתחת האפשרות לתקן כל קלקול. שלמה המלך מלמד, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, וחז"ל תקנו לומר, אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. לאמר, שום קלקול, חטא או פגם איננו נוגע בנקודת הפנים של האדם מישראל, משום ששורש הכל הוא ברצון הטוב של הקב"ה. מכאן מגיעה הבטחת הגאולה, והבטחת התשובה, כלשון הרמב"ם, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן. והכל מיוסד על הרצון העליון ועל שליטתו, שהם מובטחים בסוד החמישים.
הגר"א מנסח את הדברים בשורשם. להסטרא אחרא (הרע על כל בחינותיו), אין רק מ"ט שערי טומאה, ושער הנ' אין לו, וכאשר ימלאו כל המ"ט שלו, אז יתבער מן העולם. כיון שכל הרע שבעולם איננו שייך למקור, אלא רק להטיות ולסטיות מן המקור, החזרה אל השורש מתקנת את הכל.
כשנקבע מתן תורה ליום החמישים, יום קדוש לאחר מ"ט ימי ספירה, יש כאן קושי. הרי התורה כולה שייכת לבחינה שהאדם מחזיק בידיו את הבחירה בין טוב לרע, והוא מצווה ונתבע לעשות את הטוב. לכאורה סוד החמישים שכולו הגבלה וצמצום של כח הבחירה, מתאים לימי התשובה והתיקון, אבל לא לכריתת הברית ונתינת התורה.
בפסוקים המתארים את כריתת הברית, התורה מתארת את ההתגלות במילים חריפות, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. ומשמעות הדברים שההופעה האלוקית בברית היא בבחינת תביעה עצומה לבני ישראל לעמוד בדרישות התורה. כיצד הבחינה הזו שייכת לשער הנ'?
נראה, שכריתת ברית מיוסדת על אמון עצום. אמון של כל צד בזולתו, שהרי בברית אני תולה את גורלי ואת חיי בזולתי. אבל לא פחות מזה, הברית נשענת על אמון עמוק בעצמי, משום שאם אינני חש כך, כיצד אוכל להתחייב ברצינות לברית? כאשר הקב"ה בחר לכרות אתנו ברית נצחית, שעליה עומדת ההיסטוריה כולה, הוא בוודאי מצא אותנו ראויים לכך. גם אנחנו, כאשר אנחנו מאשרים מדי שנה את הברית, אנו מוצאים את עצמנו ראויים לאמון ומסוגלים לומר לה' וגם לעצמנו, שנקודת הטוב שבתוכנו, ברורה וחזקה, ואפשר לבנות עליה. זוהי נקודה שלא נוכל לקלקלה, הנמצאת בשורשי הדברים. אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה. לא אירועים שיגיעו עלינו מבחוץ, וגם לא חטאים, וכישלונות שלנו. נקודת הברית מתעלה ושייכת לשער הנ'.
מקורות: ויקרא כ"ה ח' וי' וכ"ג-כ"ד ונ"ה, שיר השירים א' ו', ברכות השחר, רמב"ם פ"ז מהל' תשובה הל"ה, ביאור הגר"א משלי ט"ז ד', שמות כ"ד י"ז, שיר השירים ח' ט' וז'.
