מדרש חז"ל בבראשית מוצא בחמש הפעמים שמוזכר אור במעשה היום הראשון, רמז לחומשי תורה. ויאמר אלוקים יהי אור – זה חומש בראשית, ויהי אור – זהו חומש שמות. משמעות הדברים היא שהנושא של התורה, הוא מה שנוצר בחומש שמות. חומש בראשית הוא בבחינת הקדמה לחומש שמות, ומבוארים בו כל התהליכים שהיו דרושים כדי שבהמשך יווצר מה שנוצר בחומש שמות. מהו האור שנוצר בחומש שמות, שהוא נקודת המרכז של התורה כולה? עם ישראל. גלות ויציאת מצרים הם בבחינת העיבור והלידה של כנסת ישראל, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ודרשו, מהו גוי מקרב גוי, כאדם שהוא שומט את העובר ממעי בהמה, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. גם הנביא יחזקאל, בהתייחסותו ליציאת מצרים, מכנה אותה, ומולדותיך ביום הולדת אותך. משמעות הדברים היא, שיציאת מצרים יצרה את עם ישראל כעם התולה ומשעין את קיומו על השמירה וההבטחה האלוקית.
הדברים הללו עולים במפורש מן הכתובים, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. הפסוקים הללו, שבהם כתובים ארבעה לשונות של גאולה, מעמידים את הגאולה כאירוע, שמטרתו היא יצירת הקשר בין הקב"ה לישראל. הקשר הזה, שישראל הם עם ה' והקב"ה הוא אלוקי ישראל, נשען על גאולת מצרים, ועל הידיעה שהקב"ה הוא זה שגאלם והפסיק את סבלם. וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. הידיעה הזו, היא הבסיס לביטחונם של ישראל בו ית', והישענותם עליו.
על יצירתם של ישראל, דרשו חז"ל: ויהי אור זה חומש שמות. האור הזה, שהוא מרכז התורה, הוא עם שחי בקשר מתמיד עם הבורא. על ידי העם הנשען על ה', נוכח הקב"ה בעולמנו. על כך נאמר: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו בכל קראינו אליו.
הצלע השלישית המצטרפת לקשר בין ה' לישראל, הוא התורה. הנוכחות האלוקית בישראל צריכה את התורה, כדרך נכונה לחיים עבור האדם. על הבחינה הזו נאמר, ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני הוי"ה. חוקות ומצוות התורה הם דרכי חיים, משפטים ישרים ותורות אמת, שמייצגים את ה' כשלימות עליונה, ולכן התוצאה שלהם הוא חיים טובים וראויים. על זה אומרת התורה, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. זוהי הסיבה שההמשך של יציאת מצרים בחומש שמות הוא מתן תורה.
הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות מקשה מדוע לא מסתיים הספר במתן תורה? מדוע נכללת הקמת המשכן בחומש שמות? אפשר להשיב על כך, שהקשר שנוצר בין ישראל לקונם, מתבטא בכך שהקב"ה מבקש להקים לו בית בתוכנו, שבו הוא ישכון. כביכול, עזב ה' את השמים ושמי השמים, ואיווה למושב לו בתוך בני ישראל. השראת השכינה בישראל יש בה גילוי נפלא על גודל אהבתו אלינו, אבל יש לה גם משמעויות מעשיות בחיי עם ה'. הנבואה מגיעה ממקום המקדש, כמו שאומר דוד בספר תהילים, שבתי בבית ה' כל ימי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. בית ה' הוא המקום שבו חוזים הנביאים בנועם ה'. גם התפילה מתקבלת בבית המקדש, כדברי ישעיהו, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. בית דין הגדול שבירושלים, שהוא עיקר תורה שבעל פה, גם הוא מקבל את עיקר כוחו בהשראת השכינה, כמו שכתוב בתורה בחיוב לשמוע להוראותיו, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. החובה לקיים את חלק מן המצוות נובעת מקדושת ישראל, הנובעת מהשראת השכינה, ככתוב, ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. זהו הטעם, לכאורה, שחומש שמות מסתיים בהשראת השכינה במקדש, כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל, בכל מסעיהם.
אפשר להבין, שמעשה חטא העגל ותיקונו, נמצאים בספר שמות, כחלק מהתהליך של הקמת המשכן והשראת השכינה, שהרי כך היה סדר האירועים בפועל. אבל נראים הדברים שסיפור החטא והתשובה חייבים להיות חלק בלתי נפרד מיצירת עם ישראל, שהרי החטא הוא חלק מהותי מן המציאות האנושית, והעמדת הדברים על התשובה ועל מידת הרחמים היא חלק מהנחות היסוד של הברית בינינו לבין אלוקינו.
מקורות:
מדרש רבה בראשית ג' ה', דברים ד' ל"ד, מדרש שוחר טוב תהילים פרק קי"ד, יחזקאל ט"ז ד', שמות ו' ו'-ז', דברים ד' ו'-ח', ויקרא י"ח ה', תהילים כ"ז ד', ישעיהו נ"ו ז', דברים י"ז י', במדבר ל"ה ל"ד.
