א. הגמ' מביאה תנא דבי רבי ישמעאל, בן ולא אב, ומשתדלת להתאים את הדברים עם דברי רבי כרוספדאי שכל ימיו של בן סו"מ אינן אלא ג' חודשים. נקודת המוצא שרבי ישמעאל מדבר על אב ממש, שנולד לו בן, וממילא צריך ט' חודשים. של עיבור, ואם קטן אינו מוליד, צריך האב להיות ט' חדשים לפחות אחר שתי שערות, ואין לדבר אלו קיום עם דברי רבי כרוספדאי. הגמ' לא עסקה עדיין במשמעות דברי רבי כרוספדאי ובטעמם, משום שעכ"פ אין להם קיום עם דברי רבי ישמעאל. .
ממשיכה הגמ' לחדש, שרבי ישמעאל לא דיבר על אב שנולד לו בן, ודי בראוי להיות אב, אולי די במי שיש לו בן עובר. ובשביל זה צריך ג' חודשים של היכר עובר, ועדיין אין הדברים מסתדרים עם דברי רבי כרוספדאי, משום שהיכר עובר הוא אחרי ג' חודשים, ואז כבר אין דין בן סו"מ גם בלי עובר, משום דרבי כרוספדאי. ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד, ואב דרבי ישמעאל הוא מי שמבחינה מעשית יכולה להיות אב, ומבאר רבי כרוספדאי, שהינו ג' חודשים. זה נראה צורתא דשמעתתא, אע"ג שהשינויים בהבנת כרוספדאי לא מוכרזים מספיק בחדות, וצ רביע. בדברי רבי כרוספדאי בלי לדעת את התוכנה.
ב. אומרת הגמ', שמתני' שדברו על עד שיקיף זקן, ורבי כרוספדאי שדיבר על ג' חודשים, לא אמרו דבר אחד, ושניהם לא אמרו אלא למעט זמנו של בן סו"מ (מבחינה מעשית, על מגמות נדבר בהמשך, בע"ה). ויל"ע אם בפשוטה של משנה אפשר להניח שהמשנה אינה מזכירה תנאי דרבי כרוספדאי, ולא מפני שאינה חולקת עליו, אלא מפני שהיא עסקה בדין אחר. ואע"פ שכל מי שמדבר תופס צד אחד של התמונה, ואינו מחוייב להזכיר כל הדין הפרטי המדובר, מ. "מראה של עוסק הזמן של בן סו"מ, ולא להזכיר הגבלה נוספת, הוא צ"ע. ואם היינו מניחים, שהקיף זקן הוא לפני ג' חודשים מן הסתם, אפשר היה להניח, שהמשנה דיברה על הרוב, שזקנם מקיף לפני ג' חודשים, וממילא לא נגעה בדין ג' חודשים. אמנם בסברא קשה כך, וצ"ע איך הגמ' מניחה בפשטות שלא פליגי.
ויתכן שבאמת אין הכרח שהמשנה מתאים לרבי ישמעאל, נראה שלא ס"ל לתנא דמתני' כוותיהו, אלא שכיון שאין הכרח שהם חולקים, ממילא הדר דינא שאנו צריכים לקיים שניהם להלכה.
ג. הגמ' פותחת דיון, עם היולדת לשבעה עוברת נכיר בשליש ימיה, כמו היולדת לתשעה, ואם נגיד שכן, היה צריך להיות שני חודשים ושליש כבר יסתיים זמנו של בן סו"מ, שהרי הוא ראוי להיות אב, אם ייבוא על אישה, והיא תתעבר בהריון. שהוא בן ז' חודשים ומשיבה הגמ', דאזלינן בתר רובא, ורוב נשים יולדות לתשעה. וממשיכה הגמ' בדיון אם בנפשות אזלינן בתר רובא או לא, ומייתינן ראיה שכן.
ולכאורה כ"ז צ"ב, שהרי גדר רוב הוא כשיש מקרה של ספק, ואנו מכריעים הספק ע"פ רוב. ואם אישה התעברה, ויש לדון אם הריונה תהיה בן ז' או בן ט', שפיר יש ללכת בתר רוב, ותלד לט. ' חודשים. כאן אין הריון כללי, ואנו דני אם הוא צריך להיות ראוי להיות אב, ומדוע המיעוט לא יהיה נכלל בגדר ראוי? ועוד, צ"ע, הרי מסתמא רוב הבנים לא עוברים אישה כללית, ומדוע לא נלך בזה בתר רובא?
ואם היינו אומרים שטבעו של הגבר הוא קובע אם העיבור יהיה של ז' או של ט', היה מקום לדון שאזלינן בתר רובא והבחור הלז הוא מאלה שנשותיהן יולדות לט'. אבל זה מחודש ואין טעם לומר כן.
ואפשר גם לומר שאפשרות רחוקה מאד אינה נחשבת לראוי, מעין מיעוט רוב ברור שאין מתחשבים בו גם כשאין דין, למשל. כך גם כאן, כוונת הגמ' שיש כל כך מעט מקרים של עיבור של ז', וממילא אינו נחשב לראוי להיות. אמנם אם כן הוא, הזכרת המושג רוב בסוגיית הגמ' כאן, היא מושאלת, ואינה אמיתית. ולא נוכל להשתמש בזה כשיש מיעוט ברור. והמשך הגמ' נגד לשאלה אם אזלינן בתר רוב בנפשות, נראה שיש כאן דיון על רוב במובן הרגיל שלא.
והשיב ר' אריאל טפירו נ"י, שאין הכוונה שאפשרות ההריון היא שמבטלת דין בן סו"מ, אלא גדלותו של הנער, שמבחינה אב גופנית היא כבר יכולה להיות, היא מבטלת את חלות פרשת בן סו"מ. והיינו כדברינו, אז לא מתקיים. היחס של סמכות בין האב לבנו. ואנו צריכים להגדיר מהי נקראת לעבר אישה, ושעוברה יהיה יכול להיות ברור. וכיון שהרוב מתעברות לט', ועוברן רבות לג' חודשים, זה נקרא שהוא ראוי להיות אב לאחר ג' חודשים, כהרוב ולא כהמיעוט.
