על הפסוק – וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, מפרש רש"י כך – צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ד"א נטל עפרו ממקום שנאמר בו, מזבח אדמה תעשה לי, הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד. יש במפרשי רש"י מי שטען שרש"י בא ליישב את הכפילות בלשון הכתוב, עפר מן האדמה, שהרי ברור לכל שהעפר הוא מן האדמה. ולכן רש"י מפרש שדקדק הכתוב כדי ללמד שהעפר לצורך יצירת האדם נלקח מאדמה מסוימת, ושני הפירושים הם שני אופנים להבין את הדגש במילים 'מן האדמה'.
אמנם נראה שקשה קצת להבין את רש"י בדרך הזו. אם אכן המילים עפר מן האדמה נחשבים ככפילות וזקוקים לביאור על פי הפשט, קשה לראות במדרשים שרש"י הביא משום תשובה על פי הפשט. יותר מסתבר שרש"י מתכוון לגעת במעמקי העניין שהתורה עוסקת בו.
הפסוק המתאר את יצירת האדם מדגיש שלאדם יש שני חלקים. החלק האחד הוא הגוף, והוא נוצר מן העפר. החלק השני הוא נשמת החיים שבו, ואותה נפח ה' באפיו. רק משני החלקים האלה גם יחד, היה האדם לנפש חיה. עובדת היות גופו של האדם מן העפר, יש לה משמעות רחבה מאד על חיי האדם ומציאותו, כמו שהיותה של נשמתו מן העליונים היא מהותית מאד. האדם הוא ייצור כפול ובתוך מציאותו מתנהל מאבק.
אמנם, שייכותו של הגוף לעפר ולאדמה, היא מוליכה אותנו גם לסוגיית הקבורה. הרי גזירת המיתה מופיעה בדבר ה' לאדם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכך גם ניסח זאת קהלת, וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. לאמר, המוות הוא בעצם שיבתו של האדם אל מקורותיו. וכאן רצה רש"י להתבונן בשאלה, האם גזירת המוות בעצם מוכנה עוד מלפני החטא? האם בעצם יצירתו של האדם כבר הונחה שייכותו אל האדמה וסופו לשוב אליה?
הפירוש הראשון של רש"י מקבל את זה. אמנם טרם החטא עדיין לא נקנסה מיתה על האדם, והיתה לו אפשרות של ואכל וחי לעולם. אמנם המוות כאפשרות מונח באמת ביסוד יצירת האדם. אלא שרש"י מצא שההתכוונות למוות לפני החטא לא היתה הכנה לקלקול שאולי יקרה, אלא הנחת יסוד לתיקון המציאות הקשה של המוות. אפשרות הקבורה, והאופן שבו גוף האדם מוצא מקום ושייכות למקום קבורתו, יש בו תיקון ונחמה פורתא. האדם המת לא נתלש ממקומו, אלא חוזר אל מקומו הראוי לו, עד עת התחייה. הגדיל לעשות איוב, בדברו על המוות. ערום יצאתי מבטן אמי, וערום אשוב שמה. ואע"פ שאיש אינו חוזר לבטן אימו בשעת מיתתו, השיבה אל האדמה, במובן מסוים היא כשיבה אל האם, ויש בזה איזשהו תיקון והמתקה לגזירת המיתה. מכאן מגיעה החשיבות שהתורה נותנת למצוות קבורה, והיא עשיית חסד עם האדם המת, והעמדתו במקומו הראוי לזמן ולמצב של המוות. ועיין בדברי מהר"ל בגור אריה, שמצא בקבורת האדם, ובקליטתו של האדם בכל מקום בו הוא נקבר, כעין קליטת זרע, המאפשרת צמיחה, וגם הקבורה מאפשר את התחייה. ונראה שגם העומק הזה שייך לכך שחלק מן האדם שייך במהותו לאדמה.
הפירוש השני של רש"י הוא הפוך. חציבתו של האדם מן האדמה לא נועדה כדי להיות הכנה לתיקון כלשהו של גזירת המיתה שאולי תיגזר עליו, אלא כדי להיות סיבה למנוע אותה. באדמה מונח כח של כפרה, שהרי המזבח נוצר ממנה, ואולי כח הכפרה הזה, המונח ביצירת האדם, יעמוד לו כדי שהחטא לא יפיל אותו לגמרי, ואולי תמנע גזירת המיתה.
במדרש הזה שרש"י הביא כאן יש שני חידושים. האחד, הגלוי, שהציווי להקים מזבח מן האדמה אינו משקף צורך טכני, אלא הוא קשור לכח של כפרה שתלוי באדמה. והשני, שהכח הזה איננו מפני שהאדם נלקח משם, אלא להיפך. האדם נלקח משם משום שבו טמון וגנוז כח כפרה.
ונראה לבאר שהאדמה משקפת את המציאות שאותה רצה הקב"ה לברוא. עם יצירתו של האדם נאמר, וייקח ה' א-לוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ולכאורה גן הוא לשון זכר, ואילו העבודה והשמירה מתייחסות כאן לאדמה, ולכן נאמרו בלשון נקבה. וכך נראה גם מהכתוב בשעת יציאתו של האדם מן הגן, וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. האדמה היא המצפה ומחכה לעבודה, ואותה צריך האדם לתקן.
מכאן כנראה מגיע כח הכפרה שבאדמה, שהרי עם כל חסרונותיה היא משקפת את הרצון והמגמה האלוקיים. מכאן לימוד הזכות הגדול על האדם, שעם כל חטאיו הוא ראוי לרחמים ולכפרה, משום שהוא חלק מן האדמה שאותה רצה ה'.
ואולי גם ההבחנה הראשונה, שהאדמה קולטת את האדם בכל מקום שיקבר, נובעת מאותו הרעיון. האדמה היא נושא העבודה שה' העמיד בעולם, והאדם הוא חלק ממנה, ולכן הוא שייך אליה ומתחבר בה. וכשנסתיימה, באופן זמני, תקופת החיים של האדם, האדמה היא שצריכה לקחתו אליה, ושמה הוא מוצא מנוחה עד הקיצו ורננו שוכני עפר.
ודבר גדול נוסף למדנו ממוצא דברים אלו. גם כשהיה בגן עדן, במקום ההתגלות האלוקית, היה שייך גם אל האדמה, ומצווה לעבוד בה. זאת משום שמתחילת הכל ועד סוף הכל, רצון ה' הוא בתיקון האדמה ובהוצאת הטוב האלוקי ממנה.
