פעמים מגיעה שאלה מחוץ לבית המדרש, מדוע אסורות בשבת מלאכות של הנאה, הרי עיקר השבת היא המנוחה, ומניעת המלאכות האלה היא צער ואינה מנוחה. כוונתנו להשיב תשובה לשאלה זו מתוך דברי חז"ל.
ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר. על פסוק זה הביא רש"י מהמכילתא, כדלהלן: למען ינוח שורך וחמורך – תן לו נייח, להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית? אמרת, אין זה נייח אלא צער. המשמעות היא, שמצוות מנוחה בשבת אוסרת רק מלאכת עמל, ולא מלאכה של הנאה. ומכאן, שאיסור מלאכה הנוהג בישראל, אינו משום מנוחה, אלא מצד הקדושה, כדברי הכתוב, זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. למדנו, שעיקר איסור המלאכה בשבת, נובע מקדושת היום. וגדרו, שהיום הזה שייך לה', ואסור לבן ישראל להשתמש בו עבור צרכיו. כך מתאר ישעיהו את השבת, ואת דיניה הנוספים מדברי קבלה: אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. קדושתה של השבת לה', מחייבת שהאדם יוותר על חפציו ודרכיו, וימנע מעשותם ביום הזה. זוהי הסיבה שאיסור מלאכה בשבת מונע גם מלאכות של הנאה, משום שכל שימוש של האדם ביום הזה לצרכיו, נאסר, מפני שהיום קדוש לה'. ואע"פ שגם מלאכת שמים נאסרה בשבת, כמו שהביא רש"י מחז"ל, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת, היינו מפני שה' לא קבע את זמנה של המלאכה. מצד הזמן הנבחר לעשייתה, היא מילוי רצונו של האדם. זוהי הסיבה שכל מצווה שנקבע מהתורה זמן לעשייתה, דוחה את השבת, כמילה וכקציר העומר. לעומת זאת, מצוות המנוחה, שלא נאמרה על ישראל, אינה אוסרת אלא מלאכות שמניעתם היא נוחה ואין בה צער. על המילים בן אמתך והגר, כתב רש"י, בן אמתך – בעבד ערל הכתוב מדבר, והגר – זה גר תושב .שהרי, עבד כנעני שנימול, חייב בשמירת שבת, וכך כמובן גם גר תושב.
משמעות הפסוק כאן, שמצוות מנוחה נאמרה רק על מי שאינו ישראל, אבל בפ' ואתחנן, נאמר, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ויש ללמוד שגם לגבי ישראל נאמרה מצוות מנוחה בשבת. כך כתב הרמב"ם בספר מוה"נ, וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות. וכוונתו, הזיכרון למעשה בראשית, שנזכר בפ' יתרו, וזיכרון יציאת מצרים, שנזכר בפ' ואתחנן. והוסיף ואמר, לפיכך נצטווינו על השבת (השביתה ממלאכה) והמנוחה (מניעת העמל), כדי לכלול שני הדברים. קדושת השבת היא הזיכרון למעשה בראשית, ואילו המנוחה בה היא זכר ליציאת מצרים. הרי שעיקר השבת היא המניעה ממלאכה מחמת קדושת השבת, ואילו המנוחה היא עניין נוסף, שעיקרו נזכר אצל העבד והאמה, השור והחמור, ורק אגב אורחא נתחייבו בו גם ישראל. ועכ"פ, מנוחה זו היא המנוחה הטבעית, המתאימה לנוחיותו של האדם, ומחמתה לא נאסרו מלאכות שמניעתן היא בבחינת צער לאדם.
אמנם, בלשונות התפילה נזכרה המנוחה בשבת כמה פעמים, כעניין מרומם, הנמשך מהקדושה. כך נאמר בתפילת ערבית, ומניח בקדושה לעם מדושני ענג. ויותר מפורש העניין בשחרית, המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש. הרי שקדושת ה' היא שורש קדושת השבת ומנוחתה. תיאור רחב וגבוה של מנוחת השבת מופיע במנחה, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. ובהמשך, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך. מנוחת השבת יש בה קדושה ושלימות, והיא בבחינת שפע ממנו ית'.
ברור, שאין כל הדיבורים הללו מכוונים למנוחה הנזכרת אצל השור והחמור. כמו שנאמר, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, וק"ו לא השור והחמור. המנוחה השגורה בפי חז"ל שייכת לכתוב על השבת, אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. וזו איננה רק קדושה המחייבת כבוד והימנעות ממלאכה, אלא קדושה החלה על הנפשות בשבת כשלימות גבוהה, וכמאמר חז"ל, מלמד שהשבת מוספת קדושה על ישראל.
אחד מביטויי הקדושה הזו, ואולי המרכזי, הוא המנוחה. מנוחה זו עניינה עצם הקשר עם ה' באהבה שלימה, כדרך שאהבת נישואין נקראת מנוחה, ככתוב, ומצאנה מנוחה, וכתוב, הלא אבקש לך מנוח. כך שבת מהווה יום של חיבור בין ישראל לה', כמאמר חז"ל, ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חייב מיתה, בנוהג שבעולם, מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חייב מיתה? כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, שנאמר, ביני ובין בני ישראל.
מקורות:
שמות כ"ג י"ב וברש"י, שם כ' ז'-ט', ישעיהו נ"ח י"ג, רש"י שמות ל"ה ב', דברים ה' י"ג, מורה הנבוכים ח"ב פל"א, תפילות שבת ערבית שחרית ומנחה, שמות ל"א י"ג, מכילתא שם, רות א' ט', שם ג' א', דברים רבה א' כ"א, שמות ל"א י"ז.
