איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו. הציווי הזה מצטרף לציווי שנאמר בעשרת הדברות, כבד את אביך ואת אמך. יחדיו מעמידים שני הציוויים האלה את היחס הראוי לאב ואם. חז"ל, בדברי הביאור שלהם למצוות אלו, הביאו רשימת מעשים והתנהגויות הנכללים בכבוד ורשימה כזו הנכללת במורא. איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. אמנם אין נראה שהכבוד והמורא מצטמצמים במעשים. היחס עצמו הוא בלב, והמעשים שמנו חז"ל אמורים להיות נובעים מתוך היחס הפנימי. החשיבות של דברי חז"ל על המעשים הנובעים מהכבוד ומהמורא, נובעת בגלל שיש חובה להתנהג נכון גם אם היחס לא קיים בתוך הלב, מאיזו סיבה שלא תהיה. המעשים המוזכרים בחז"ל מלמדים אותנו גם להבין מהו בדיוק היחס הפנימי שהתורה רוצה שיתקיים בלב. העיקרון שהתורה ציוותה על הכבוד שבלב מפורש להלכה בספר חיי אדם, הכבוד הוא במחשבה ובמעשה ובדיבור. הכבוד והמורא עצמם הם יחס פנימי, הנמצא בליבו של אדם כלפי אביו וכלפי אמו.
הצירוף של הכבוד והמורא, מבטא שילוב של צדדים מנוגדים. הכבוד הוא יחס חיובי, הנובע ממקומם הגדול של ההורים בחיי האדם, והוא יוצר מחויבות לפעול לכבוד ההורה ולטובתו. ואילו המורא מציג צד נוסף של היחס. הוא דורש סוג של ביטול הבן לפני הוריו. אפשר לראות בשילוב הזה משהו שדומה גם ליחס של אדם לאלוקיו. כך מתאר הרמב"ם את השילוב של אהבה ויראה כלפי ה'. מחד, האל הנכבד והנורא הזה – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלוקים לאל חי. ומאידך, כשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך – מה אנוש כי תזכרנו. האהבה מושכת את האדם להתקרב אל ה', והיראה מרחיקה אותה וממעטת את מקומו. מצוות אהבת ה' היא השורש לחובה של אדם כלפי ה', ולקריאה להתקרב אליו כפי היכולת, ומצוות יראה היא המקום שבו אדם עומד בביטול עצמי לפני ה'. בגמ' נאמר, הושווה כבודם לכבוד המקום. גם כלפי ההורים, הכבוד הוא המניע החיובי של תפקיד האדם לפני הוריו, והמורא הוא המקום שבו אדם מצווה לעמוד בביטול לפניהם.
הביטול לפני ההורים, שורשו בכך, שהם המורים. הבסיס הראשוני לתפיסת התורה והאמונה של האדם מגיע מהוריו, וחובתו של אדם לקבל את התורה שהוריו נותנים לו, היא סוג של ביטול שהוא נקרא אליו. בזה אב ואם דומים לרב המלמד. עיקר מצוות תלמוד תורה ניתנה באופן שהילד לומד תורה מאביו. בגמ' מבואר שכך היה המנהג בדורות הראשונים. מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה. המשנה אומרת, אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם, של אביו קודמת. חשוב לשים לב, המשנה אינה אומרת, אם היה אביו רבו. בזה אין שום חידוש, אלא אם היה אביו חכם, ויש לשאול הרי אם היה אביו חכם, ורבו שלמדו חכמה והביאו לחיי העולם הבא הוא מישהו אחר, מדוע עליו להקדים את אביו? הרי אביו הביאו רק לחיי העוה"ז. התשובה לשאלה זו היא, לכאורה, שאם היה אביו חכם העוה"ז שאליו הביאו אביו, כולל בתוכו גם את העולם הבא. האדם לומד מאביו בעצם החיים במחיצתו. זוהי גם משמעות הפסוק במשלי, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך.
אמנם נראה שיש לביטול לפני ההורים צד נוסף. עצם העמידה של אדם בעולם מצריכה אותו להבין שיש מי שהביאו לכאן. יש מי שהוא שורש מציאותו בעולם, והאדם עומד במורא ובביטול כלפי מי שהוא מקור קיומו וסיבת מציאותו. הרמב"ן כותב את הדברים בביאורו למצוות כיבוד, אלו דבריו שם: והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון. היחס של אדם להוריו מולידיו, דומה ליחס שלו אל בוראו, והוא מיוסד על הבנה שקיומו אינו עומד לעצמו, אלא נשען על כוחם של הוריו שהביאוהו לכאן. ההכרה הזו כוללת בתוכה ביטול, וזוהי היראה שעליה דיברה תורה כאן.
ונראה שהקשר בין הציווי במורא אב ואם, לציווי בשמירת השבת, הוא בכך, ששניהם מעמידים את גבולו של האדם, וקובעים את קיומו קיום שיש בו מחויבות. אין האדם עומד לעצמו בעולם, אלא יש סיבות לקיומו. השבת מזכירה שה' הוא בורא העולם והאדם, ואב ואם הם מקורו של האדם, כענין בורא המשתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון.
מקורות:
ויקרא י"ט ג', שמות כ' י"א, קידושין ל"א ע"ב, חיי אדם כלל ס"ז, רמב"ם פ"ב מיסודי התורה הל"א וב', תהילים מ"ב ג', שם ח' ד'-ה', קידושין ל' ע"ב, בבא בתרא כ"א ע"ב, ב"מ ל"ג ע"א, משלי א' ח', רמב"ן שמות כ' י"א.
