בפרשת המועדות, אחרי הציווי על חג השבועות, הביאה התורה מצוות מתנות לאביונים. ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם. וברש"י, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ור"ה ויוה"כ והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו. המשמעות היא, שעיקר המועדות בפרשה זו היא קדושתם. כל אחד מן המועדים נקרא: מקרא קדש, וההשלחה הישירה של זה היא, והקרבתם אשה לה'. קדושת הימים מתבטאת בפניה שלנו אל ה' ובהקרבת קרבנות לפניו. אומרים חז"ל, נתינת מתנות עניים דומה במהותה להקרבה במקדש. והטעם, לכאורה, משום שהעניים הם מקום השראת השכינה, כדברי ישעיהו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ה' חפץ לדאוג לצרכי העניים, והאדם הנותן לעניים, מוציא משלו למען המטרה הרצויה לה'.
הביאור הזה, שמבאר את מקומה של מצוות מתנות עניים בתוך פרשת המועדות, הוא ביאור של מדרש. ולכאורה, שאלה כזו צריכה גם ביאור בפשט. ונראה, שיש שייכות בין חג השבועות, שהוא חג הקציר, למצוות מתנות עניים. עיקרו של חג הקציר הוא הידיעה שהארץ והמזון שהיא נותנת הם מתנת ה'. את שמחת הקציר, שהיא שמחה טבעית, שמחים ישראל לפני ה', בירושלים ובמקדש. כך מצטרף הציווי על מתנות עניים, שבא להדגיש שאין בעלות גמורה לאדם על שדהו, ולכן אין הוא רשאי להשתלט עליה לגמרי. הוא מצווה להותיר בקציר פאה, ושלא ללקט את הנושר מקצירו.
ונראה, שעיקר המצווה במתנות העניים אינה לתת לעניים, אלא שלא ינהג האדם מנהג בעלים גמור. אלא שאחרי שהוא מותיר את הפאה ואת הלקט בשדהו, אמרה תורה להשאירם לעניים. כך עולה ממבנה הפסוקים. תחילה אוסרת התורה, לא תכלה, לא תלקט, ורק אח"כ היא מוסיפה, לעני ולגר תעזוב אותם. וכך הוא גם בפ' קדושים, ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם. תחילה, לא תכלה, לא תלקט, לא תעולל, ושוב, לא תלקט, ואח"כ, לעני ולגר תעזוב אותם. ואם עיקר העניין הוא הנתינה לעני, היתה התורה צריכה להתחיל בכך. ולמדנו, א"כ, שעיקר דין המתנות הוא למעט בתפיסת הבעלות של האדם על שדהו. העניין הזה שייך לפ' קדושים, והוא הנהגת קדושה שנצטווינו בה, שלא יהיה האדם בהול על ממונו לחזר אחרי כל פרוטה. והוא חוזר על עצמו בפ' המועדות, כי חג הקציר מלמד שהשדה ותבואתה אינן של האדם, אלא מתנת שמים. כך היה נראה לכאורה.
אמנם ההלכה, לכאורה, איננה מסכמת עם הבנתנו. בגמ' נאמר, לעני ולגר תעזוב אותם – ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכך נפסק, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים. ואם שורש המצווה אינו בנתינה לעני, אלא בגבול ששמה תורה לריבונות האדם על שדהו, מדוע אין משאירים המתנות גם כשאין עניים?
ונראה, שאין סתירה בין הדברים. עיקר המצוות הללו איננו בנתינה לעני ולגר, אלא בצמצום שליטתו של האדם על הקרקע, כמו שעולה מצורת הדברים הכתובים בתורה. אלא שחז"ל הבינו שאין חלקם של העניים כאן בתוצאה בלבד. כאילו, אחרי שהתורה הקפידה שלא ילקט אדם את הלקט, נתנה אותו לעניים. אלא כל מניעת הבעלות הוא ביחס למי שאינו בעלים, והוא נזקק למה שנשאר מהקציר, וזהו הגר והעני. התורה רואה את הבעלים משתלט על שדהו, ולוקח את מה שגדל בה, ואינו משאיר כלום לנזקקים. לו התורה אומרת לא תכלה ולא תלקט. אל תראה את בעלותך, המפרידה את השדה מהנזקקים, כשלך באופן מוחלט, ותעזוב לעני ולגר, תעזוב כמו תשאיר, את שארית הקציר.
וכך יש להבין גם מה היתה מגמת הדרשה המדברת על מתנות עניים כקרבן לה'. שאלת הבעלות על השדה עומדת בפשוטה של תורה כנגד העני והגר, הנזקקים. אבל בעומק הדברים, שאלת בעלות האדם עומדת מול בעלותו של הקב"ה. הוא זה שנותן לאדם מישראל את שדהו, והתורה אומרת לבעל השדה, אל תמצה את שליטתך וריבונותך על שדך, אלא תזכור שהשדה הזו היא מתנה, ונותן המתנה הוא הבעלים האמיתי. תשאיר את מה שנשאר מקצירך לבעלים המקורי, בורא העולם, ושארית הקציר תלך לאלה שה' חפץ לסייע בידם, והם, במובן מסוים, מקום השראת השכינה.
מקורות:
ויקרא כ"ג כ"ב וברש"י, שם כ"ג ח', ישעיהו נ"ז ט"ו, שם י"ט ט', חולין קל"ד ע"ב, פ"א מהלכות מתנות עניים הל"י.
