וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור. והארץ תיעזב מהם, ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, והם ירצו את עוונם, יען וביען במשפטי מאסו, ואת חוקותי געלה נפשם. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגויים, להית להם לאלוקים, אני ה'. הפסוקים האלה, שבהם מסתיימת פרשת התוכחה, מדברים על גבולות הגלות. למרות שעם ישראל יהיו, בגלל חטאיהם, בגלות קשה, לא תביא הגלות לחיסול העם ותורתו. בגלל בריתו של ה' עם האבות, ועם העם עצמו, לא יתבטל העם.
בפשטות, שתי הבטחות אלו הן סוד המועדים של הגלות, פורים שנוסד על הצלת ישראל מהשמדה, וחנוכה, שבו החשמונאים הסירו את הגזירות על התורה. וכדברי הרמב"ם – הבטיחנו הבורא, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקב"ה, כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם, שכן אמר, אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם. אבל אין כאן הבטחה לחידוש מלא של הברית, וחזרת ישראל והשכינה לציון.
לפי הבנה זו, הפסוק וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגויים, להית להם לאלוקים, מתפרש כך: אותו קשר ראשוני שהיה לה' איתנו ביציאת מצרים, שנעשינו בו לעם ה', והוא נהיה לנו לאלוקים, יהיה זכור לפני ה' כדי שנשרוד בגלות.
אלא שבדרך זו, המילים – והארץ אזכור, אינן ברורות דיין. לכאורה זיכרון הברית כאן אינו נוגע לארץ, שהרי אנו נשארים בחו"ל, ואיזה זיכרון יש כאן לארץ? וראב"ע כתב לפרש, טעמו (פירושו), אזכור גם הארץ שפרעה את השבתות ונעזבה מהם, וגם אזכור שהם הרצו את עונם. זיכרון הארץ הוא גם סיבת הגלות, שהרי הגלות מגיעה על ביטול שבתות הארץ, וגם הסיבה לסיום הגלות, שהרי כבר הרצו את עוונם. ומבואר, שזיכרון הארץ הוא סיבה לגאולה, ולא להישרדות שלנו בגלות. ויותר נראה שזיכרון הוא סיבת הגאולה, ולא סיבת העונש, וזיכרון הארץ מצטרף כאן לזיכרון ברית האבות, ושניהם כאחד הם זיכרון של רחמים, ולא של דין ועונש. ואם כך עלינו לפרש שכל הזיכרונות מופיעים כאן כדי לסיים את הגלות ולהביאנו לגאולה. ועזיבת הארץ שנזכרה כאן היא כתוספת, שמפני הברית הכרותה לישראל לגאולה שלימה, חייב העונש להצטמצם בגלות ובעזיבת הארץ, ולא בכליה גמורה.
כך הביאו רבותינו את הפסוק על ברית ראשונים בברכת זיכרונות בר"ה. ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך, מעירך, מארצך ומנחלתך, וקיים לנו את הדבר שהבטחתנו בתורתך, ע"י משה עבדך מפי כבודך כאמור, וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגויים, להיות להם לאלוקים, אני ה'. וכך גם בקדושת מוסף (בנוסח אשכנז), והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי, להיות לכם לאלוקים. המילים להיות לכם לאלוקים לקוחים מכאן. והמשמעות, שאין המילים הללו מתייחסות ליציאת מצרים, שאז היה ה' לנו לאלוקים, אלא לזיכרון ברית ראשונים. ה' יזכור את הברית עמנו מיציאת מצרים, ומכח הזיכרון הזה יחזור להיות לנו לאלוקים בגאולה שלימה.
וזיכרון הארץ הוא זיכרון השלימות שיש לישראל כשהם על אדמתם, מתוך ברית ודבקות עם קונם. חזון השלימות של התורה אינו מתקיים אלא בארץ, כשעם ישראל על אדמתו, והעם דבק בה', ארץ ישראל עניינה שיש בה פנייה אליו, ככתוב, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה. וכמאמר חז"ל, אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה, הוי מתקשטת תכשיטים, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיה, הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם. ולמד מזה הרמב"ן שרק בא"י יש משמעות מלאה למצוות. רק שלימות חיי העם על אדמתו בברית עם ה', פועלת את החיבור ואת הגילוי, להיות לכם לאלוקים. הציור הזה עומד לפני ה', ומעורר רצון אלוקי לחדש את הברית, ברחמים, ולהשיבנו לארץ.
והוסיף הרמב"ן וכתב, ורבותינו רמזו כן אמרו, ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עמהם? משל לאדון שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן, כל זמן שהאדון שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן. וכוונתו למידת מלכותו ית', הנקראת שכינה, ומבטאת את הנוכחות האלוקית בעולם, והיא מה שחל בישראל מכח חיי הקודש בארץ ישראל, ובחינה זו נקראת ארץ.
מקורות:
ויקרא כ"ו מ"ב-מ"ה, איגרת תימן לרמב"ם, מלאכי ג' ו', ראב"ע ויקרא כ"ו מ"ג, מוסף לר"ה, קדושת מוסף לשבת ויו"ט בנוסח אשכנז, דברים י"א י"ב ובספרי שם, ירמיהו ל"א כ', רמב"ן ויקרא כ"ו מ"ב.
