חיפוש

פרשת שבוע | פרשת נצבים וילך – למען ספות הרווה את הצמאה

 

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה. המילים האחרונות של הפסוק הזה סתומות במקצת, ולכן זכו לפירושים שונים מרבותינו מפרשי התורה. רש"י מפרש, לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. הרווה – שוגג, שהוא עושה כאדם שיכור, שהוא עושה שלא מדעת. צמאה – שהוא עושה מדעת ובתאווה. כשיטת רש"י מבואר גם באונקלוס, והעיקרון, שיש כאן חומרה מיוחדת להעניש את המתברך בלבבו, על חטאי שגגתו, כמו על עבירות במזיד. הקושי הוא שלא נתבאר מהי הסיבה לחומרה הזו דווקא כאן.

הרמב"ן כותב, והטעם, כי נפש האדם הרווה, שאיננה מתאווה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בליבו קצת התאווה והוא ימלא תאוותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה, יותר מבראשונה, ותתאווה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאווה להם מתחלה. לפירושו, התורה מגלה לנו יסוד בנפש האדם, שמילוי התאווה הרעה איננו מרגיע את נפש האדם, כמו שהיה עלול האדם לחשוב, אלא מילוי התאווה מוסיף תאווה לאדם, גם בחוזק, שתאוותו תתגבר ויהיה קשה יותר להימנע מסיפוקה, וגם יתחיל האדם להתאוות לדברים נוספים, חמורים יותר, שלא התאווה אליהם בתחילה. גם על פירוש הרמב"ן קשה, מה עניין היסוד הזה כאן בפרשתנו.

בספורנו, מצאנו פירוש, שמתחבר עם הפרשה כולה. והטעם, שיקבל האלה בפיו הוא, כדי להוסיף את נפשו הרווה ושבעה בכל תאוותיה, עם עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיות, כדי לשמוח עמהם בברכותם. נרחיב מעט בביאור הפרשה, כדי להבין את המילים, ואת חיבורן לנושא.

הפרשה הזו באה להשלים ולהוסיף לברית שנכרתה בפרשה הקודמת. שם נאמרו עונשים רבים וחמורים לישראל, אם חלילה לא ישמרו את התורה. רוב ככל העונשים המבוארים שם, שייכים לכלל כולו. מדובר שם על דבר, ידבק ה' בך את הדבר, עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. על בצורת, והיו שמיך אשר על ראשך נחושת, והארץ אשר תחתיך ברזל. ועל מלחמה, יתנך ה' ניגף לפני אויביך, בדרך אחד תצא אליו, ובשבעה דרכים תנוס לפניו, והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ. בכל המקרים מדובר על צרות הציבור, שמביאות לחורבן לאומי.

מכאן מגיעה מחשבתו של יחיד חוטא, אולי אוכל אני לבדי לחטוא, ולעשות ככל שארצה, ואהנה בברכות החלות על הכלל?  פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו, ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה. אותו יחיד, או משפחה, מעלה בדעתו שה' יכלול בברכתו הנועדה לעדת ה' הצמאה, שמונעת עצמה מן הדברים האסורים, גם את האדם הרווה, שמילא כל תאוותו ונהג כרצונו.

ליחידים האלה פונה הברית, ומלמדת שהקב"ה יכול להעניש את היחיד, בתוך הכלל שנשאר בברכתו. כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, בפ' כי תבא. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, העונש יגיע אל החוטאים, כשכל ישראל ימשיכו לחיות בברכה.

התורה גם מתארת איך יבואו הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, אלו שישארו במקומם וברווחתם, יראו את חבל הארץ השומם, שייוותר בשיממונו דורות אחר כך. הדגש הוא על העונש שיחול על חלק מהעם, כשחלק אחר יישאר במקומו המבורך. זוהי הסיבה שהתורה מזכירה כאן את מהפכת סדום ועמורה, אשר הפך ה' באפו בחמתו. עם ישראל החי בארצו יודע ומכיר את חבל הארץ המקולל, שפעם נאמר עליו, כולה משקה, והארץ כולה נשארה ארץ זבת חלב ודבש. הדוגמה הזו נועדה להראות לישראל את האפשרות של עונש שיחול רק על קבוצה קטנה בתוך העם.

הפרשה מסתיימת בפסוק, הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת. משמעות הפסוק הזה היא, שהעונש שהקב"ה מבטיח ליחידים החוטאים, מתייחס לאפשרות שהם יחטאו בהסתר. אבל הנגלות, אם ידעו הציבור מחטאי היחיד, בוודאי מוטל עליהם להעניש את החוטא, ואז אין ענישתו מוטלת על ה', אלא, לנו ולבנינו עד עולם. מכאן מגיעה ברית הערבות שלמדונו חז"ל בגמ', שכל אחד מישראל ערב על חטאי כל אחד ואחד מישראל, כמובן, ככל שיש בידו יכולת למנוע את החטא, ולתקן את המעוות.

מקורות:

דברים כ"ט י"ז-כ"ח, אונקלוס רש"י רמב"ן וספורנו דברים כ"ט י"ח, דברים כ"ח כ"א וכ"ג וכ"ה, בראשית י"ג י', סוטה ל"ז ע"ב.

להורדה

שיעורים אחרונים:

על הסידור | מאמר ד' – שם ומלכות

אמרו בגמ', אמר רב, כל ברכה שאין בה הזכרת השם, אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר, כל ברכה שאין בה מלכות, אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא, דתניא, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות

קרא עוד »

תפילה | מאמר ל"ה – קדושת ספר תורה

אמרו בברייתא שבגמ', בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. ובהמשך, אמר רבי יהושע בן לוי, ס"ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר

קרא עוד »

לקבלת השיעור השבועי אליך למייל:

כלי נגישות

לקבלת השיעור השבועי אליך למייל: