יש בידינו שני פירושים מחז"ל לפסוק והלכת בדרכיו. אונקלוס מתרגם, ואזלת באורחן דתקנן קדמוהי. פירוש, הציווי הוא לנהוג באותן דרכים שהן ישרות ומתוקנות בעיני ד'. לעומת זאת, חז"ל בספרי מפרשים את הציווי, ללכת בדרכים שד' בעצמו הולך בהם. אלו דרכי הקב"ה, שנאמר ד' ד' א-ל רחום וחנון. מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון. בעוד שאונקלוס מבין שמדובר על דרכים שראוי בעיני ד' שאנחנו נלך וננהג בהם, הספרי מדבר על דרכים שד' בעצמו הולך ונוהג בהם, והם מידות של רחמים, צדק ומשפט. לפי אונקלוס אין כאן ציווי על משהו מיוחד שמצטווה כאן, אלא יש כאן ציווי כללי לנהוג במצוות שהקב"ה מצווה אותן בתורה, וכל תרי"ג מצוות הן בכלל זה, כמובן. רבי אברהם, בנו של הרמב"ם, בהערותיו לספר המצוות של אביו, מבאר שלפי הפירוש הראשון אין כאן מצווה שראוי למנותה, לפי הכלל הידוע שאין מונים בתרי"ג מצוות ציוויים על שמירת התורה כולה, משום שאין בהם ציווי חדש. ואילו לפי הספרי, יש כאן ציווי מיוחד ללכת באותן הדרכים הטובות שהשי"ת נוהג בהן בעולמו. הרמב"ם בהלכות דעות מכריע כפירוש השני, ומעמיד כאן מצווה שלימה הנמנית במניין המצוות, ללכת ולנהוג באותן מידות שבהן הקב"ה מנהיג את העולם.
הרמב"ם מאריך מאד לבאר את מציאות האדם על מידותיו, שהן הנהגותיו בכל ענייני החיים, ביחסיו עם בני אדם אחרים, עם אכילתו ושאר הנאותיו, תגובותיו למקרים הקורים לו, וכמעט בכל תחומי החיים. כמעט בכל אחד ממצבי האדם, יש שתי דרכים קיצוניות בהם האדם יכול לפעול, וכמובן שבין שני הקצוות יש קשת רחבה של אפשרויות ביניים. למשל, האדם יכול לנהוג בפזרנות קיצונית, ולהוציא סכומי כסף רבים בלי חשבון על כל גחמה, ויכול להיות קמצן, הממעט להוציא ממון ככל האפשר. הוא עלול למנוע מעצמו גם צרכים חשובים, רק מפני שאינו מוכן לבזבז בשבילם את כספו. שתי הדרכים הקיצוניות הללו, הן המידות הרעות, ועל האדם לחפש את הדרך הממוצעת בין שניהם. הדרך הממוצעת, נקראת דרך ד', ובה נצטווינו לנהוג. אנו אמורים למצוא את קו האמצע שבין חיי חברה תוססים לבדידות, ששניהם אינם נכונים, ורק האמצע שביניהם הוא דרך ד'. כך צריך לבחור באיזון שבין הוללות לעצבות, וכך, כמעט, בכל תחומי החיים. זהו ביאורו של הרמב"ם למצווה זו.
החידוש הגדול שיש ללמוד מדברי הספרי והרמב"ם, שהתורה והנביאים נותנים לנו מושג על דרכי ד' והנהגתו, ועל המידות הנכונות והישרות שבהן הוא נוהג ואותן הוא אוהב, וכל זה גם בדברים שלא נאמרו בהם בתורה מצוות או איסורים. ולפי הרמב"ם אנו יודעים שהקב"ה נוהג בעולם בדרך הממוצעת. דבר זה צריך ביאור, שהרי בלי ספק מצאנו בתנ"ך דיבורים רבים על דרכי ד', ואפשר היה להבין שאנו צריכים לנהוג על פי דרכים אלו. אבל, היכן מצאנו שהקב"ה נוהג בדרך הממוצעת?
נראה שכדי להבין נכון את הסוגיה, עלינו להתבונן בדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות דעות. הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ד' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה, (לכן) צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף. חכם אחד זצ"ל התקשה מאד, ובצדק, בהבנת משפט זה בדברי הרמב"ם. מהי המשמעות ששמירת הבריאות היא מדרכי ד'? האם שייך לדבר על השי"ת במושגים של שמירת הגוף? לחומר הקושיה הציע אותו חכם להגיה את לשון הרמב"ם, ולכתוב, היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת ד'. אלא שקשה לקבל את ההגהה הזו. הרי דברים אלו כתובים בתוך הלכות דעות, שכותרתם היא המצווה והלכת בדרכיו, ההליכה בדרכים שבהם נוהג ד'.
הבנת הדברים הנכונה היא לכאורה כך. דרכי ד' הם כל מה שעושה הקב"ה כדי לקיים את הבריאה במיטבה. אלו הן המידות הקדושות של השי"ת שגילו לנו הנביאים. עליהם דיבר אברהם כשציווה את בני ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. וזוהי הדרך הממוצעת שעליה דיבר הרמב"ם. אין עלינו לדבוק במידה כלשהי, אלא למצוא את האיזון המועיל לתיקון העולם, לתיקון השלום בין בני אדם, ולחיזוק השלימות האנושית, שהרי גם הקב"ה, כל פעולותיו בעולם מכוונות לקיום הבריאה ולקידומה של תכלית ההטבה האלוקית. מכאן למד הרמב"ם ששמירת הבריאות היא מכלל דרכי ד', שהרי כמו שד' פועל בעולם לשמירת קיומו כך האדם מצווה לפעול בעולמו הפרטי, לשמירת קיום גופו, ולהגשמת ייעודו, שיבין וידע בידיעת ד'.
כך גם ניסח הרמח"ל את ביאורה של מצווה זו, בהקדמתו לספר מסילת ישרים, כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות. המידות הטובות הן כל מה שמוביל להגשמת ערכי התורה ולמערכות יחסים של שלום בין בני אדם.
