זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, עשירית האיפה סולת, מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. והכהן המשיח תחתיו מבניו, יעשה אותה חק עולם לה'. בתושבע"פ למדו מכאן שתי מצוות. האחת, היא שציוונו שיקריב כהן גדול כל יום תמיד מנחה בבוקר ומנחה בערב. השיעור – עשירית האיפה, הוא שיעור שתי המנחות שקרבות כל יום. והשניה, אין הכהן עובד תחילה, וכן כהן גדול אינו עובד תחילה, עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו, שנאמר: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו. הרי שמפסוק זה למדו שתי מנחות. האחת, מחויב בה כה"ג כל יום, והיא עשירית האיפה מחולקת לשני חלקים. והשניה, כל כהן, בתחילת עבודתו, מביאה עשירית האיפה בבת אחת. בזה מחויב גם כה"ג בתחילת עבודתו.
לכאורה למדו זאת מהסתירה שבפסוק. מחד, מפורש שהמנחה הזו קריבה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. מאידך, מפורש שהקרבן הזה קרב ביום המשח אותו, ומכאן שזו מנחת חינוך. ואע"פ שאפשר היה לומר שרק כהן משוח בשמן המשחה מביא מנחה זו, ולא כהן הדיוט, אבל קשה לומר כן, משום שכה"ג מקריב בכל אופן מנחה זו מידי יום. ולכן למדו דין מנחת חינוך גם בכהן הדיוט.
וכיון שלמדנו שגם כהן גדול מחויב במנחת חינוך ביום המשח אותו, מצאנו אופן שבו אדם אחד מקריב מנחה זו שלוש פעמים באותו היום. כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כהן גדול, הרי זו מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחילה כשאר חינוך כל כהן הדיוט, ואח"כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כהן גדול, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום, כמו שיתבאר, ומעשה שלשתן שווה הוא.
ואע"פ שיש ללמוד כל זה מדקדוק הכתובים, עדיין קשה מדוע נכתבו הדברים כאילו יש כאן מנחה אחת, ולהלכה יש כאן שלוש מנחות, מנחת חינוך של כהן הדיוט וכה"ג, ומנחת תמיד שמקריב כה"ג.
ובאמת, ראב"ע בפירושו למילים: ביום המשח אותו, כתב, ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מ"ם והטעם כי מיום המשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו. וכמוהו גם פירש רשב"ם, זה קרבן אהרן ובניו. לפי הפשט בני אהרן (הם) הכהנים הגדולים העומדים תחתיו. וחכמים דרשו על כהן הדיוט כשעושה עבודה ראשונה צריך חינוך במנחה. משמעות דבריהם, כי פשוטה של תורה יש כאן רק מנחה קבועה שמקריב הכהן הגדול מידי יום. והמילים, ביום המשח אותו, מתפרשים כאילו כתוב, מיום המשח אותו והלאה, חייב הכהן המשיח להקריב מידי יום, תמיד, מנחה זו. אלא שחז"ל דרשו מכאן גם דין מנחת חינוך, שמקריב כהן הדיוט בתחילת עבודתו.
ובעלמא, בכל מקום שההלכה איננה כפשוטה של תורה, אנו שמים לעינינו את דברי הגר"א שברוב המצוות ההלכה עוקרת המקרא. אלא שצריכים אנו לחפש כיצד ההלכה מגשימה את נקודת המרכז של הכתוב בתורה עצמה, והדרש, אע"פ שאינו הפשט, הוא עולה מתוך מגמת הפסוק בפשוטו.
ויש לדקדק מהי המשמעות של המילים ביום המשח אותו? ומדוע באמת לא כתוב במ"ם? ונראה שהמנחה התמידית הזו עניינה שהכהן מבטא בה את העובדה שהוא משוח בשמן המשחה ומקודש לה'. המנחה הזו קריבה תמיד, בכל יום, משום שמשיחת הכהן איננה אירוע של שעתו, אלא הוא קובע את מציאות הכהן כאדם המקודש לה' בכל יום מחייו ובכל שעה. ביום המשח אותו, הכוונה שאין זו חובה הרובצת על כה"ג, ככל הדינים המוטלים על ראש הכהונה, אלא ביטוי של משיחתו לה'.
הקרבן הזה, כמו שעולה מפשוטה של תורה, אינו שייך אלא בכה"ג, שדינו להימשח בשמן המשחה לה'. אבל בתושבע"פ נתבאר שגם כהן הדיוט חייב במנחה זו. ונראה שיש כאן סוד נפלא, שהרי כהן הדיוט אין בו משיחה כלל, אמנם בני אהרן נמשחו. זו כנראה הסיבה שאלעזר ואיתמר לא נטמאו לנדב ואביהוא, אף שכהן הדיוט נטמא לשבעה קרובים. בטעם איסור טומאה של כה"ג לקרובים נאמר בתורה, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. ואלעזר ואיתמר נמשחו גם הם.
משמעותה של משיחה זו היא שגם קדושת כהן הדיוט היא הקדשה לה', אלא שאין הקדשה זו תובעת את כל קיומם התמידי. לכן חייב גם כהן הדיוט במנחה זו בתחילת עבודתו כדי להתקדש בקדושת העבודה, אבל אין הוא חייב בה לאורך שנות עבודתו. ומיניה יש ללמוד שגם כהן גדול ביום חניכתו מביא קרבן זה, מלבד מה שהוא מביא מידי יום, כדי לקיים את הכתוב, ביום המשח אותו.
מקורות:
ויקרא ו' י"ד וט"ו וראב"ע ורשב"ם שם, ספר המצוות להרמב"ם עשה מ', פ"ה מהלכות כלי המקדש הלט"ז- י"ז, אדרת אליהו שמות כ"א ו', ויקרא כ"א י'.
