וישב משה אל ה' ויאמר, ה', למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. דברי משה אלו, באו אחרי שקיים את שליחותו, לדבר עם פרעה מלך מצרים על שילוחם של בני ישראל. בעקבות השליחות הזו, החמיר פרעה את עול העבודה על בני ישראל, ומצוקתו של העם גברה, ועל כך מתלונן משה לפני קונו. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. משמעות הדברים היא, שמעכשיו ילכו הדברים אחרת, ויד ה' תהיה נראית ונגלית בגאולת ישראל.
על דברי משה אלה, כתב ראב"ע, הנה שאלה, אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו, כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (כדברי ה' אל משה במעמד הסנה), עד שיעשה כל האותות אשר צווהו, אם כן, למה יתרעם משה לומר, למה זה שלחתני, והצל לא הצלת. התשובה, חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם, והנה הוא הכביד העבודה עליהם. הרמב"ן סרב לקבל זאת, וטענתו, שהמילים והצל לא הצלת את עמך, אין משמעם על הכבדת העול, אלא מניעת היציאה מן הגלות.
וכתב הרמב"ן, ולפי דעתי, שחשב משה רבנו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצוותו, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות, זו אחר זו, בימים מועטים. וכשראה שעמדו שלושה ימים והוא יריע להם בכל יום, וה' לא כיהה בו, אז חשב משה כי ארוכה היא. לפי הבנה זו, התלונן משה שהמכות לא התחילו לבוא על פרעה עם סירובו לשלח את ישראל. הרמב"ן מניח, שלא עבר זמן רב מהסירוב, אלא ימים בודדים, ובכל זאת נראה הדבר למשה כזמן ארוך ומרובה. הוסיף הרמב"ן, ויתכן שהיו בזה המעשה שסיפר הכתוב ימים רבים. והביא מדברי חז"ל שעברו שישה חודשים מסירובו של פרעה, שבהם לא אירע דבר, ועל כך התלונן משה.
ביאור דברי הרמב"ן, שמצד פשוטי המקראות היה יותר נראה לו שלא עבר זמן מרובה, מסירובו של פרעה, לתלונתו של משה, שהרי לא נרמז בפסוקים דבר זה. ולכן הוסיף וביאר, שמפני שפרעה הוסיף להרע בימים אלה, והקב"ה לא עשה דבר בינתיים, לכן חשב משה שזהו זמן ארוך. אבל במדרש רבותינו מצא מפורש שעברו שישה חודשים ביניהם, וממילא קל יותר להבין שמשה התלונן על ריבוי הזמן שעבר, כדבריו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך.
אלא שהבנה זו מעוררת שאלה גדולה. מדוע באה גאולת מצרים בשני שלבים? בתחילה נשלח משה לפרעה כדי לדרוש ממנו להוציא את עם ישראל, בקשה שלא נשאה שום פרי, ואחרי שישה חדשים התחדשה שליחות חדשה של משה אל פרעה, שליחות שבעקבותיה התחילו המכות והמופתים, ובסופה יצאו ישראל ממצרים. מהי התועלת של השליחות הראשונה, שבהשקפה שטחית היתה לחינם ובלי תועלת? ואע"פ שזו שאלה גדולה מאד, נראה שיש בידינו לומר דבר מה עליה.
בדברי משה לפני ה' במעמד הסנה, הוא מצטווה ללכת לישראל ולבשר להם על הגאולה. משה משיב ע"ז לקב"ה, והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. הקב"ה נותן למשה אותות ומופתים לעשות לפני ישראל כדי להביאם לאמונה, וכשהתרחשו הדברים בפועל אומרת התורה, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עניים, ויקדו וישתחוו. מכל זה מבואר שהיתה חשיבות עליונה שהעם יאמין לדברי משה, ולכאורה צריך הדבר ביאור, מדוע צריך שבני ישראל יאמינו למשה? הרי לא נדרש מהם לעשות דבר בשלב הזה! יתר על כן, לכאורה האמונה הזו של העם לא החזיקה מעמד עד הסוף, שהרי בשליחות הבאה, כשיבוא משה לפני העם, נאמר, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. וגם אם לא נאמר שמדובר בחוסר אמונה, בוודאי אין מדובר על אמונה שלימה. ומה אם כן הערך של אמונתם של ישראל, שלא נשארה עד סיום התהליך?
ונראה שזהו סוד שתי השליחויות של משה. האחת, נועדה כדי להשיג את אמונתם של ישראל, וכדי שמשה יהיה שליח של העם לגאול את ישראל. בלי זה לא היה שום תוקף לפעולותיו של משה, לא בעיני פרעה, שהוא יכול להגיד למשה שאין דבריו ראויים להתייחסות, שהרי איננו מייצג את העם. אבל כפי הנראה גם מצד האמת משה איננו יכול לגאול את ישראל בלי שהוא מנהיגם של ישראל והם נותנים אמונם בו. השליחות השנייה, שהיא זאת שגאלה בסופו של דבר את ישראל, הגיעה כאשר הגלות הגיעה לשיאה. כבדה העבודה על האנשים, וקוצר רוח ועבודה קשה סתמו את אזניהם לשמוע את דברי הגאולה, ובכל זאת, משה עודנו שליחם של בני ישראל, שנתנו כבר את אמונם בו.
מקורות:
שמות ה' כ"ב – ו' א' ובראב"ע ורמב"ן, שמות ג' י"ט, שם ד' א' ול"א, שם ו' ט'.
