פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש על מועדי ישראל. בכל מועד הוא עוסק בקריאה הנקראת בו, בתורה או בנביא. הפסיקתא לר"ה, מיוסדת על הפרשה באמור, בחודש השביעי באחד לחודש, שהמנהג הקדום, המובא במשנה, היה לקרוא אותה בר"ה. כמה קטעים בפסיקתא מסיימים במילים, אימתי, בחודש השביעי. משמעות הדברים לכאורה, שיו"ט של ר"ה לא נתבאר בתורה מהו שורשו, ומה יש בחודש השביעי שהוא סיבה לו. לכן פותח המדרש בפסוק, לעולם ה' דברך ניצב בשמים, וכוונתו גם לשני הפסוקים הבאים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד. למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך. לאמר, בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. השמים מכוונים בעצם הווייתם לבוראם, ואילו הארץ מתקיימת בנאמנותו של ה' להבטחתו. כל זה מתקיים בכח הדין, הנובע מכך שהכל, השמים והארץ, נבראו על ידו לצורך הגשמת מגמתו הכללית. זהו סוד המשפט, וזהו סוד ר"ה. המדרש ממשיך לספר איך ביום הזה נברא אדם, חטא, נידון ויצא בדימוס. אמר לו הקב"ה, אדם, זה סימן לבניך, כשם שנכנסתה לפניי בדין ביום הזה ויצאתה בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי, בחדש השביעי באחד לחדש. ביסוד הבריאה מונחת חובת האדם לעמוד בדין, יחד עם האפשרות שלו לזכות לרחמים. זהו תמצית, עניינו של ר"ה.
אחד ממאמרי המדרש דורש מפסוקי פ' אמור את זכות האבות, וז"ל, אחד, זה אבינו אברהם, אחד היה אברהם. זכרון תרועה, זה אבינו יצחק, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. מקרא קדש, זה אבינו יעקב, שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי. אימתי אתם מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין, בחדש השביעי. המדרש, כצורתו, נראה אוסף רמזים, שהקשרם מועט, והם נאמרו במגמה לחבר את זכות האבות, למילים מהפרשה. אמנם, נראה שדברי חז"ל תמיד מכוונים אל עומק הדברים, וכדאי לתת את דעתנו ולהשתדל להבין דברי חכמים וחידותם.
אחד זה אבינו אברהם. יום הזיכרון הוא המועד היחיד בתורה שחל באחד לחודש, וכפי הנראה שורשו הוא בכך שזוהי תחילת השנה. יום טוב של ראש השנה, נקרא המועד במשנה, והוא ממש עניינו של אברהם, שעומד מול הבריאה כפי שהיא נראית, ומשייך אותה לבוראו. לכן אברהם התפלל שחרית. הבוקר מבטא את יציאתו של העולם מחשכת הלילה. כשהאדם עומד כך מול העולם, הוא נקרא להתפלל שחרית, ולייחס את העולם לה', כמנהגו של אברהם. וממש זו עמידתנו בר"ה, אל מול העולם שנברא. הפסוק שאומר, אחד היה אברהם, מייחס לאברהם את המספר אחד, מפני שזהו עיקר עניינו של אברהם, לעמוד על הדברים מראשיתם הגולמית, ולשייך אותם למקורם האמיתי.
זכרון תרועה, זה אבינו יצחק. העקידה היא היסוד לעבודת ה' ולפנייה אליו. דבר זה מתבטא דווקא באיל שקרב במקום יצחק, משום שבו יש הוראה לדורות לעבוד את ה'. מכח הקרבן הזה התקדש הר המוריה לכל הדורות, כמו שכתוב שם, אשר יאמר היום בהר ה' יראה. תפילת יצחק, מנחה, באה אחרי שעבר היום, והאדם עשה כבר את מעשיו במשך היום, ואת כולם הוא מביא לה' בתפילת המנחה. גם התרועה שאנו מריעים מבטאת את פנייתנו לה', ובזה אנחנו ממשיכים את דרך יצחק.
ונראה עוד, שר"ה יש בו שני צדדים, מחד הוא תחילת השנה החדשה, ומצד זה אנו דומים בו לאברהם, שעומד מול העולם בנקודת ההתחלה שלו ומחבר אותו לה'. מאידך, ר"ה הוא יום דין על מעשינו בכל השנה שעברה, ומצד זה אנו דומים בו ליצחק, שבסוף היום, לפנות ערב, פנה לה', וגם אנחנו כסיום לשנה הקודמת אנו מריעים בשופר לפני ה', ומבקשים ממנו שידון אותנו לרחמים.
מקרא קדש, זה אבינו יעקב. יעקב בנה את ישראל כמשפחה מאוחדת וכעם, ויצר בזה מסגרת קבועה ויציבה עבור הקדושה בעולם. מקרא קדש – יום בשנה, הקדוש בקדושת המועדים, שייך רק בישראל כעם מיוחד שעומד כעם ה', שעיקר ייעודו הוא להעיד על מציאות ה' והנהגתו בעולם. הפסוק, שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי, נאמר ביעקב, משום שרק ממנו קרוי עם ישראל אל ה' ומיוחד לכך. יעקב התפלל ערבית, משום שבלילה אין העולם נראה, וגם מעשי האדם אינם מופיעים. התפילה אז היא העדות לקיומו הנצחי של ישראל בעולם, כנציג לקדושה האלוקית.
זהו מהותו של ר"ה, הוא פותח בעולם הנברא ובהכרה הראשונית בבוראו, ממשיך בפניה האנושית אליו ית', ומסיים בקדושת ישראל שיש בה הופעה קבועה ומובטחת של נוכחות אלוקית. מכאן אנו זוכים בזכות אבות, שהם היסוד למציאותנו בעולם.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פיסקא כ"ג, ויקרא כ"ג כ"ד, תהילים קי"ט פ"ט-צ"א, יחזקאל ל"ג כ"ד, בראשית כ"ב י"ג-י"ד, ישעיהו מ"ח י"ב, ראש השנה כ"ט ע"ב, ברכות כ"ו ע"ב.
