הלכה פסוקה היא, מפסיקין למועדות וליום הכיפורים, וקוראין בעניין המועד, לא בסדר שבת. ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד – עניינו. מהטעם הזה, גם בשבת חוה"מ אין קוראים בסדר הרגיל של פרשות השבוע, אלא קוראים בפ' המועדות. הטעם שקריאת המועדות דוחה את קריאת השבת, ניתן להתפרש בפשטות. בכל שבת אין קוראים מעניין השבת, אלא בסדר שקוראים כדי לסיים את כל התורה, וממילא אין חסרון לשבת בזה שמבטלים קריאתה הרגילה. אמנם דבר זה מעלה בפנינו שאלה, מה נגרעה שבת שאינה מחייבת לקרוא בתורה בענייני היום?
ובשו"ע כתב, מה שאין מוציאין בשבת ספר שני לקרות פרשת המוספים, מפני שאין בה אלא שני פסוקים. ובמשנ"ב שם הביא מדברי התוס' טעם נוסף, שאם היו קוראים מפטיר בשל שבת, היו צריכים להפטיר בכל השבתות באותה הפטרה. אמנם נראה שדברי רבותינו אלה אינם עסוקים בעצם הקריאה מעניין השבת, אלא רק בקריאת המפטיר, כדרך שקוראים במועדים בספר שני מפרשת פנחס. לגבי קריאה זו יש מקום לתשובת המחבר, שבפרשת מוסף שבת יש רק שני פסוקים. הנהגה זו בכל המועדים אינה דין גמור, אלא תקנת הגאונים, ועל קיום הנהגה זו בשבת דנו כאן. אבל צריך תלמוד מדוע אין ראוי שעיקר קריאת התורה יהיה בעניין השבת.
ויש להוסיף להקשות, מדברי הרמח"ל, שכתב, ואלו דבריו: והנה צריך שתדע שמן התיקונים הגדולים שסידרו הנביאים לישראל היה ענין הקריאה בתורה, וזה נכלל בב׳ בחינות: הא׳ קריאת ספר התורה על הסדר עד תומו, וחוזר חלילה על דרך זה. והב׳ קריאת פרשיות מיוחדות בזמנים מיוחדים. וזה כי הנה ספר התורה הוא כלל מה שנמסר לנו ממנו ית׳ להיותו הוגים בו, שעי״ז תמשך לנו הארתו. והנה לקבל הארה זו בתמידות, תיקנו שנהיה הוגים בו במקהלותינו בתמידות על הסדר, וזה מלבד ההגיון הפרטי הראוי לכל אחד ואחד בפרטו. והנה ע״י הקריאה התמידית הזאת, מתמיד בנו אור הקדושה הזאת. וגם בזמנים המיוחדים כפי עניינם, ראוי שנקרא הפרשיות הנוגעות לעניינים ההם, להחזיק הארת הימים על ידי כח התורה, שהוא הכח היותר חזק שיש לנו.
ומבואר, שכיון ששורש קדושת המועדות נמצא בתורה, קריאת הפרשיות בתורה העסוקות בקדושת המועדים, מחזקת את הארת הימים החלים עלינו. ואם כן הוא, למה תגרע שבת קדש שלא נשתדל לחזק הארתה ע"י קריאת עניינה בתורה?
ואולי אפשר לומר, שדווקא מועדי ישראל, שעיקר עניינם הוא קדושת ישראל, כאשר אנו אומרים בחתימת הברכה אודותם, מקדש ישראל והזמנים, דווקא הם זקוקים לחיזוק מהתורה שהיא ספר הברית. אבל השבת, ששורש קדושתה הוא מעצם בריאת העולם, אין היא זקוקה לחיזוק הזה. וסימנך מה שאמרו בגמ', כולי עלמא (מודו) שבשבת ניתנה תורה לישראל. המשמעות היא שמכח קדושת השבת התאפשרה נתינת התורה. ולכן אין הארת השבת זקוקה לחיזוק הזה.
ואין כל זה נראה, כי בוודאי התורה היא שורש הכל, וכמאמר הזוהר, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא. התורה היא שורש לכל הגילויים שמגלה ה' בעולמו. ומה שלמדנו הוא שעיקר קדושת השבת היא אצל הקב"ה, לפני בחירת ישראל והפניה אליהם. אבל אין לחשוב שיש משהו שאין שורשו בתורה. ומדוע שלא נוסיף להארת השבת ע"י קריאת עניינה בתורה?
ונראה, שכל מועד יש לו הארה מסוימת, הנגזרת מעניינו. אמנם עניינה של השבת הוא עצם הקדושה. כך אנו אומרים בברכת הפטרה, ועל יום השבת הזה, שנתת לנו לקדושה ולמנוחה, לכבוד ולתפארת. ועיקר העניין, שהקדושה תמיד היא כאשר מתגלית נוכחות אלוקית בעולם. ועניינה של השבת הוא עצם רצונו של ה' בעולם, שממנו מגיע לעולם כל טוב ותיקון, שהרי באור פני מלך – חיים. וכיון שכך, ראוי הדבר שהתורה שנקרא בשבת כדי לחזק הארתה, לא תהיה תורה פרטית, אלא התורה בכללותה, שהיא מייצגת את כללות הקדושה המאירה בעולם. וכאשר כתב הרמח"ל, שהתיקון הא' שיש בקריאת התורה הוא, שע״י הקריאה התמידית הזאת, מתמיד בנו אור הקדושה הזאת.
ולכן, כשמפסיקים במועדות מהקריאה של כל השנה, אין בזה מיעוט מכבוד השבת, כי מבחינת השבת כל התורה הוא עניינה. ואעפ"כ תקנו בשבת חוה"מ לקרוא בפרשת מועדות שיש בה גם שבת.
מקורות:
רמב"ם פי"ג מהל' תפילה הל"ח, שו"ע או"ח סי' רפ"ג סעיף א', משנ"ב שם סק"א, תוס' מגילה כ"ג ע"א ד"ה כ"ג, עיין תוס' מגילה ל' ע"ב ד"ה ושאר, דרך ה' לרמח"ל ח"ד פ"ח אות ו', שבת פ"ו ע"ב, זוהר ח"ב קס"א ע"ב, נוסח ברכת הפטרה של שבת, משלי ט"ז ט"ו,
