כתוב הטור, סדר מנחה, אומר פסוק – ואני תפלתי לך ה' עת רצון, על פי המדרש, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב בתריה, ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וגו', אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, אע"פ ששתינו, ואני תפלתי לך ה'. ויותר התבארו הדברים במשנ"ב, ואני תפילתי, הוא ע"פ המדרש, שאמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, אין אומה זו כעובדי גילולים, ששותין ומשתכרים ופוחזים, ואנו לא כן, אע"פ שאכלנו ושתינו, ואני תפלתי. והדברים אינם מספקים, ראשית, אם אין אנו אומרים את הפסוק – ישיחו בו יושבי שער, ונגינות שותי שכר, לא ברור מתוך מנהגנו מה כוונת המנהג. גם צ"ע מדוע אין אומרים ואני תפילתי ביו"ט? הרי גם אנו שותים ושמחים, וחוזרים לתפילת המנחה. ובמשנ"ב הביא על זה, שביו"ט אין קריאת התורה, והיא עת רצון, ולא התברר צירוף הדברים. ובפרט שקוראים בתורה גם בשבת שחרית וגם בשני וחמישי.
ונראה פשוט, שהטעם לאמירת הפסוק הוא, שהשבת כולה היא עת רצון, ועיקר עניינה הוא אהבה ורצון, כמו שנראה מנוסחאות התפילות. וסברא היא שהשבת עולה במעלותיה מדרגה לדרגה, עד שהיא מגיעה לשיא, לקראת סופה, ואז היא עת רצון ואהבה בינינו לבין ה', וראוי לתפילה שתתקבל.
ומה שסמכו את אמירת ואני תפילתי לגויים ששותים ומשתכרים ופוחזים, לעומת ישראל שאחרי שתייתם חוזרים לתפילה, נראה שהוא קשור לעצם השבת. וכבר ביארנו, שעניין השבת והיותה מעין עוה"ב, הוא בחיבור המנוחה והקדושה. ועומק העניין שבעוה"ז, הקדושה היא ביגיעה, ולא במנוחה. ועל יעקב אבינו אמרו, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז? עוה"ז הוא עולם העבודה, ואינו מקום שלווה. רק בעוה"ב המנוחה נמצאת עם הקדושה.
ועניין השבת הוא, שהקב"ה יצר בעולמנו גילוי מועט של העולם הבא, ומבחינה זו מגיע העניין שהשבת הוא יום מנוחה וקדושה, יום שיש בו אפשרות לטעום חיבור בין עונג ומנוחה לקדושה וקירבת ה'. זה נובע מכך שהרצון הראשון של הבריאה מחייב את חיבור המנוחה עם הקדושה, וכיון שהשבת מייצגת את הרצון הזה, מאירה בשבת הבחינה הזו של עוה"ב. דבר זה בא לידי ביטוי במה שישראל אוכלים ושותים, וחוזרים לתפילה וללימוד התורה. המנוחה והעונג, האכילה והשתיה בשבת הם בעצמם עבודה לה' וכבוד שמים, ומנוחה לקדושה מצטרפים, ולכן זמן המנחה בשבת הוא עת רצון.
ויסוד הדברים נמצא בספר הזוהר, באידרא רבא. שם מדובר על הארה עליונה, הנקראת רעוא דרעווין, ועליה נאמר, כד איתגליא אתקבלא צלותהון דישראל. אימתי איתגליא, בשעתא דמנחה דשבתא, הדא הוא דכתיב, ואני תפילתי לך ה' עת רצון, ובגין כך אתתקן בצלותא דמנחה בשבתא. הפסוק הזה רומז על עת רצון מיוחדת, במנחת שבת, ובה מאירה בחינת רעווא דרעווין שמכוחה מתקבלת תפילת ישראל, ולכן נתקן הפסוק הזה במנחה. ואע"פ שאין בדברי הזוהר ביאור על הקשר בין השבת להארת רעווא דרעווין, יכולים הדברים להצטרף עם דברינו. מהותה של השבת היא גילוי הרצון העליון. שיאה של השבת הוא זמן הגילוי של רעווא דרעווין, הרצון הכי עליון.
בעל 'מכתב מאליהו', ביאר את המושג 'רעווא דרעווין' כך – כל דבר הנרצה, בדרך כלל יש רצון שקדם לו והוא סיבתו. למשל, אדם הרוצה כסף, בדרך כלל, הוא רוצה את הכסף כדי להשיג בזה משהו, למשל, לפרנס בזה את משפחתו. הרצון לפרנס את משפחתו גם הוא אינו רצון עצמי, אלא הוא כדי שיוכלו ילדיו לגדול ולהתפתח. לפעמים רצונות מתגלגלים מאדם לאדם, למשל, אדם שרוצה משהו כדי להגשים רצונו של אדם אחר. רעווא דרעווין הוא רצונו העליון של הבורא, שהוא שורש וסיבה לכל הרצונות הרבים הפועלים בבריאה כולו. לפי דבריו יש לומר, שהשבת מגלה את הרצון הפנימי ביותר של הבריאה. בשיאה של השבת מתגלית הבחינה הזו, ומנחה הוא זמן רעווא דרעווין.
אמנם נראה יותר שרעווא איננו רצון במובן של חפץ, כמו בפסוק, כרצון איש ואיש, אלא במובן של אהבה וידידות עמוקים. אבל רעווא דרעווין, מתגלה במנחת שבת, בגלל שאז מאירה המגמה העליונה שהיא ההטבה השלימה, וממילא המציאות כולה נמצא באהבה עליונה, רעווא דרעווין, שזהו עומק המציאות כולה, ואתקבלא צלותא דתתאי.
מקורות:
טור או"ח רצ"ב, תהילים ס"ט י"ג-י"ד, משנ"ב רצ"ב ס"ק ב', רש"י בראשית ל"ז ב' ממ"ר בראשית, זוהר ח"ג קכ"ט ע"ב.
