נוהגים לקרוא בפסח שיר השירים. שורש למנהג נמצא במסכת סופרים, והוא מופיע בדברי הרמ"א בשו"ע. אחרים נוהגים לקרוא שיר השירים בליל פסח. אבל הקשר בין שיר השירים לפסח אינו תלוי במנהג, אלא הוא ברור ומפורסם במדרשי חז"ל, וכך כתב במשנ"ב: שמפורש בו ענין יציאת מצרים.
בפשטות העניין צריך ביאור. כתבי הקודש מציגים את הקשר של ישראל עם ה' בכמה דרכים. אנו נקראים בניו, והוא קורא לנו, בנים אתם לה' אלוקיכם. ה' הוא מלכנו, ככתוב, ויהי בישורון מלך, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. אנו גם עבדי ה', ככתוב, כי לי בני ישראל עבדים, ואנו חייבים לעבדו, כדברי המשורר בתהילים, למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך. היחס שמופיע בתורה בדרך כלל, והוא נובע מיציאת מצרים, הוא היחס בין אלוקים לעמו. וכך כתוב, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
בדברי הנביאים מופיע גם סוג קשר נוסף, קשר של חיבת איש ואישה. אפשר לומר שיש בתורה שני רמזים לקשר הזה. האחד הוא בברית סיני, שניתנה, כמו שמפורש, ברצון שני הצדדים, ובזה דומה הברית לנישואין הנובעים מרצון שני הצדדים. ככל הנראה זהו תוכן דרשת חז"ל, ביום חתונתו זה יום מתן תורה. והשני, הוא בכרובים, העומדים בקודש הקדשים, ופניהם איש אל אחיו. זה אינו קשר של סיוע או של ציות, אלא של הסתכלות זה בזה מתוך הנאה. מכאן למדו חז"ל כשאמרו: מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן, ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה. אבל לכאורה, שני הרמזים הללו, שייכים לשבועות, זמן מתן תורתנו, ולסוכות לפחות למ"ד סוכות ענני כבוד, שמתייחס להשראת השכינה בישראל. אבל ביציאת מצרים, דאג ה' לישראל, גאלם והצילם, ומתאים יותר לדבר אז על יחס של אב לבנו ומלך לעמו, ולא על נישואין. ואנו רוצים להבין, מדוע קוראים בפסח שיר השירים, שכולו משל לאהבה הזו בין ה' לישראל.
כנראה החלוקה בין סוגי הקשר שיש בינינו לבין קוננו, אינה חלוקה מלאה. חג המצות, המיוסד על יציאת מצרים, עניינו, אכן, הדאגה של ה' לנו, בבחינת אב לבנו. ויחזקאל הנביא מתייחס ליציאת מצרים בדרך משל, ומכנה אותה, מולדותיך ביום הולדת אותך. בוודאי זמן הלידה אינו ראוי ואינו מתאים לקשר של נישואין, מ"מ, הקשר מתחילת יצירתו מכוון אל ייעודו, והוא קשר של דבקות ואהבה, כחיבת זכר ונקיבה. כביכול, ה' בחר בישראל, והוציאם ממצרים, כדי להביאם אל הברית, ככתוב, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי. מגילת שיר השירים הנקראת בפסח, מלמדת את משמעויות הקשר הזה, ולהתבונן בהן כבר מתחילת התהליך.
היסוד העיקרי שעולה מתפיסת הקשר של נישואין, הוא ההדדיות. בנישואין, מוטלת האחריות על הקשר על שני הצדדים בשווה. העיקרון הזה מחייב שתהיינה בעיות רבות בקשר. הרעייה המשוררת בשיר השירים, אומרת, מי יתנך כאח לי יונק שדי אימי, אנהגך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי. קשרים אחרים הם פשוטים וחלקים יותר. מצאנו בשיר השירים גם ציורים כואבים. דופק הדוד על פתחי אהובתו, וקורא לה, פתחי לי, אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה. היא איננה טועה לחשוב שהמפגש הזה איננו תכלית חלומותיה ועיקר חייה, אבל קטנות לשעה מנעה ממנה להתנער לקראת האהבה הגדולה. פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם. מחד, הדוד איננו מוותר. דודי שלח ידו מן החור, כדי להעיר ולעורר את האהבה, ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי, ואצבעותי מור עובר, בהתרגשות העולה על גדותיה, ודודי חמק עבר. ההדדיות מחייבת, שלפספוס יהיה מחיר. האהובה משוטטת ומבקשת את אישה. היא משביעה את רעותיה, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני.
ההדדיות מחייבת מעורבות אישית גם מצידו של הדוד. ראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה. הטל צריך פירוש גם במשל. הרי בוודאי אין האוהב פונה לאהובתו ומבקש להיכנס אליה כדי להתגונן מן הקור. הטל הוא משל בתוך משל. הוא מבטא את התשוקה של הדוד להתחמם באש האהבה. המסר הוא, שהדוד מבקש את המפגש, משום שקשה לו בלעדיה. באדרא רבא מבואר, שהטל הזה הוא לבן לגמרי, והוא מבטא חסדים גבוהים. אבל בתוך הלובן הזה נראים גם נקודות אדומות, המייצגות דין. אין לצייר את התשוקה בלי איזשהו רצון עצמי. כביכול, הקב"ה עומד כמי שרוצה את האהבה הזו עבור עצמו. מכאן נובע תיאורו של הקב"ה במשנה כבעל דין, כמי שתובע משהו עבור עצמו.
מקורות:
מסכת סופרים פי"ד הלט"ז, שו"ע או"ח סי' ת"צ סעיף ט', משנ"ב שם ס"ק י"ז ומקורו במג"א, דברים י"ד א', שם ל"ג ה', תהילים ק' ג', ויקרא כ"ה נ"ה, תהילים קי"ט צ"א, שמות ו' ז', תענית כ"ו ע"ב, שיר השירים ג' י"א, שמות כ"ה כ', יומא נ"ד א', יחזקאל ט"ז ד, שמות י"ט ד, שיר השירים ח' א', שם ה' ב'-ח', זוהר ח"ג קכ"ב ע"ב, אבות פ"ד מכ"ב.
