בחג השבועות יש שני סדרי קרבנות. האחד, המופיע בפ' פנחס, הוא הסדר הקבוע של קרבנות מוסף לכל מועד. והשני, המופיע בפרשת המועדות, שייך ומצטרף לשתי הלחם, ביכורי קציר חיטים. המוספים הכתובים בפ' פנחס, שייכים לסדר כללי של חובת ישראל בכבוד ה', ככתוב בתחילת הדברים שם, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואילו הקרבנות הכתובים בפ' אמור, שייכים למהותו הפרטית של חג השבועות. שבועות הוא חג הקציר, ומהותו היא הקרבת מנחה חדשה. כל מה ששייך לעצם גדר המועדות, מופיע בפ' אמור, שהיא פרשת המועדות.
חכמי המשנה דנו אלו קרבנות היו מקריבים בחג השבועות במדבר, לפני שנכנסו לארץ. דעת רבי שמעון בן ננס, כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם. ברור היה ששתי הלחם לא קרבו במדבר, אבל הקרבנות שמצטרפים לשתי הלחם, קרבו, לדעתו. בתוס' שם מבואר, ששתי הלחם לא קרבו, מפני שכתוב בתחילת הציווי על מנחת העומר, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה. שתי הלחם הקריבים בשבועות, הם המשך למנחת העומר, ושניהם תלויים בביאת הארץ. תוס' שואל, שא"כ היה ראוי להיות שכל הקרבנות המצטרפים לשתי הלחם, לא ינהגו במדבר, משום הכתוב כי תבואו אל הארץ. מיישב תוס', ויש לחלק, משום דשתי הלחם איקרו ביכורים. ועדיין יש לשאול, הרי מפורש בכתוב, כי תבואו אל הארץ, ומדוע לחלק בין הלחם לכבשים.
רבי שמעון (בר יוחאי) חולק על רבי שמעון בן ננס. לדבריו, כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. רבי שמעון לכאורה מניח את דעתנו בכך שהוא הולך אחרי המילים כי תבואו אל הארץ, וכל האמור בפרשה הזו אינו קרב במדבר. אמנם אין הדעת שוקטת לגמרי, שהרי בפ' פנחס כתוב, וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה, בשבועותיכם, מקרא קדש יהיה לכם. נמצא שכל קדושת חג השבועות וקרבנות המוסף הקריבים בו, תלויה ומתחילה במנחה החדשה, ואם למדנו מהכתוב, כי תבואו אל הארץ, שלא נהגה המנחה במדבר, לכאורה לא התקיים אז בכלל חג השבועות, ובוודאי שלא קרבו המוספים. החזו"א הרגיש כנראה בשאלתנו, וכתב במילים קצרות שמקרא דפ' פנחס היה משמע להו לחז"ל שחג השבועות נהג במדבר. נראה שגם הוא לא ידע להראות מהיכן הגיעה לחז"ל משמעות זו, אלא שהיה נראה לו שצורת הסוגיה, ודעת רבי שמעון, בנויה על משמעות כלשהי מפרשת פנחס.
וחייבים לומר שהמשמעות בפ' פנחס שאין חג ואין מקרא קדש וקרבן שבועות, בלי מנחה חדשה. ואם לא קרב הלחם במדבר, שזה מוסכם על הכל, לכאורה לא יהיה חג ולא מוסף במדבר, וצריך ביאור מניין למדו חז"ל שהיה חג שבועות. בוודאי דעת רבי שמעון בן ננס, צריכה ביאור, מניין לחלק בין הקרבנות שבפרשת אמור, לבין המנחה הכתובה בה, הרי על שניהם כתוב, כי תבואו אל הארץ.
ויש מי שטען שלחג השבועות יש שתי משמעויות, הקציר ומתן תורה. ואם כי במדבר לא אמור לנהוג חג הקציר, כיון שעם ישראל לא אכלו מתבואת הארץ, ולא הקריבו מנחה חדשה, מ"מ נהג חג השבועות כזמן מתן תורתנו, וקרבו המוספים במדבר. הסבר זה אינו מסביר את דעת רבי שמעון בן ננס, שהרי הקרבנות הכתובים עם הלחם קרבו לדעתו במדבר, ומה עניין להם עם מתן תורה?
ונראה שגם מצד הקציר ראוי היה לחגוג שבועות במדבר, שהרי בכל מצב הקיום האנושי תלוי באוכל, וביחס לאוכל יתכנו רק שתי צורות התייחסות, או, כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, או, ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכן בכל מצב ומצב צריכים ישראל לחגוג את חג הקציר וחג האסיף, ולשייך את השפע הגשמי למקורו אצל אדון העולם. כמובן, זמני החגים הם בזמן הקציר והאסיף ע"פ הטבע והאקלים בא"י. וקים להו לחז"ל, שקדושת המועדות היא מיסודות קדושת ישראל, שהרי הם אלה שהופכים את אכילת האדם למתנת שמים. אלא שבזה יש חילוק בין קרבנות החג. שתי הלחם עצמם, שגדרם הוא ביכורי קציר חטים, בוודאי אינם קריבים במדבר, משום שאם אין קציר אין ביכורי קציר חטים. אמנם נחלקו רבי שמעון ורבי שמעון בן ננס על הקרבנות המתלווים למנחה חדשה. לרשב"י אינם קרבים, משום שהם תוספת למנחת הביכורים, ואילו רבי שמעון בן ננס דורש שיקרב משהו מן הקרבנות שבגללם החג, ורק הלחם עצמו, שהוא ביכורים ממש, בוודאי לא קרב. ותן דעתך, שדיונם של התנאים על חג השבועות במדבר, נוגע גם לגלות, שבה ישראל אינם מקריבים מנחה חדשה, ואולי גם אין מגדלים תבואה וקוצרים, ובכל זאת נוהג חג השבועות מן התורה, גם כחג הקציר וגם חג מתן תורה.
מקורות:
ויקרא כ"ג י"ז-כ"א, במדבר כ"ח כ"ו-ל"א, מנחות מ"ה ע"ב ובתוס' שם, חזו"א מנחות ל"ב ס"ק ב', דברים ח' י"ז.
