פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש חז"ל, המיוסד על המועדים. בכל מועד עוסק המדרש בקריאה הנקראת במועד, ועליה דבריו מיוסדים. בדרך כלל, הקריאה הנקראת במועד עסוקה בעניין המועד עצמו, ובדרך הזו מבארת הפסיקתא את עניין המועד בדרך המדרש. הפסיקתא לחנוכה עסוקה בקריאה לחנוכה, בחנוכת המזבח. הפלא הוא שבפסיקתא לחנוכה לא נזכרה שום מילה העוסקת בניצחון על יוון ובהצלת היהדות, שעליהם נקבע החנוכה כימים טובים בהלל והודאה. קשה לדעת בוודאות את משמעות העניין. האם חכמי המדרש רצו לעסוק בקריאת התורה, ועיצומו של יום לא העסיק אותם? או שמא הם תפסו את חנוכת המקדש כמרכז היום, ולא ראו צורך להוסיף עניין נוסף?
כך או כך, העובדה הזו מביאה אותנו לשאלה על היחס בין נס חנוכה והצלת היהדות, לבין חנוכת המקדש. החיבור בין שניהם, בא לידי ביטוי בשם המועד, חנוכה, ובקריאת התורה, כמבואר במשנה, בחנוכה בנשיאים. הדעת נותנת ששמו של המועד, והקריאה בו בתורה, מבטאים נקודה מרכזית בו.
הקשר הוא ראשית לכל נסיבתי. היוונים בטלו את העבודה במקדש, טמאו את השמנים, ופרצו י"ג פרצות בחיל. כשנצחו החשמונאים את היוונים, נכנסו למקדש, טיהרו אותו והשיבו את העבודה לסדרה. בלי ספק שמחו ישראל מאד בחנוכת המקדש ובנס הניצחון, ושתי השמחות התאחדו יחדיו. לאחר מכן, כשראו חכמים לנכון לקבוע את חנוכה לדורות, קבעו את המועד המשותף הזה לדורות. אלא שזה עצמו צריך תלמוד. שלוש חנוכות היו לפני חנוכת בית חשמונאי, של משה כשהקים את המשכן, של שלמה כשהקים את הבית הראשון, ושל עזרא כשבנה את הבית השני. אף אחת מחנוכות אלו לא נשארה לדורות. מדוע, א"כ, ראויה חנוכת בית חשמונאי להיחקק ולהיקבע לדורות? ויותר קשה, אם יש קשר מהותי בין חנוכת המקדש לשמחת הנס, איך נבין שאנו חוגגים את חנוכה בימינו, כשהמקדש חרב כבר קרוב לאלפיים שנה? דברינו כאן, יש בהם הצעת ביאור לעניין מופלא זה.
המקדשים שהוקמו לישראל ניתנו להם בתנאי, אם יחטאו ישראל יחרב המקדש. והשימותי את מקדשיכם. לכן אף אחת מן החנוכות לא נקבעה לדורות. אינו בדין שיקבע חג לדורות כאשר המתנה שעליה נקבע אינה לדורות. הגע בעצמך, איך היינו חוגגים חג על הקמת המקדש, לאחר חורבנו?
נס חנוכה, הוא האופן שהתקיימה הבטחת ה' לישראל, שלא תופר הברית. בחנוכה התגלתה הארה מיוחדת, שמבטיחה את קיום היהדות התמידי. כאשר תגיע היהדות לדרך ללא מוצא, יקומו יהודים במסירות נפשם ובעוז רוחם, לקומם את היהדות מעפר. כך קמו החשמונאים, ויצאו למלחמה ניסית ביוון. לא היתה להם הארה עליונה שהדריכה אותם במלחמתם, הם פעלו בחושך מתוך אהבה ונאמנות לה' ולתורה. המלחמה לא היתה קלה, ונהרגו בה יהודים רבים, אבל בדרך הזו הצליחו להעמיד מחדש את התורה ואת היהדות. האור שהאיר בליבם, הוא בבחינת השראת שכינה מיוחדת, שאינה מגיעה מן השמים, אלא מתוך נשמות ישראל. כך מתקיימת היהדות בכל הדורות מאז. גילוי שכינה עליון, לא יכול להיות בגלות. מהות הגלות היא ההסתר שה' נמצא בו, כמו שאמרו חז"ל עה"פ מי כמוכה באלים ה', ודרשו, מי כמוכה באילמים. כביכול, ה' גזר על עצמו אילמות, והוא אינו מופיע בגילוי. אבל במקום גילויו העליון, התחדשה בחינה של גילוי תמידי. אור ה' מתגלה בקביעות בישראל.
הוודאות שטמונה בהארה הזו, היא בבחינת השראת שכינה ברורה ומוחלטת, שאפשר לקבוע עליה חג לדורות, בדיוק משום שהיא איננה תלויה בתנאי כלשהו, אלא היא הישג מוחלט שזכו לו ישראל בחנוכה. זוהי הסיבה, לכאורה, שהחשמונאים קבעו את שמחת הצלת היהדות, עם שמחת חנוכת המקדש. הם רצו להדגיש שנס חנוכה הוא סוג של גילוי שכינה. הגילוי הזה לא בטל מאיתנו כשנחרב הבית השני, והוא נמצא בישראל עד עת קץ בגאולה השלימה. כדברים האלה כתב הרמב"ן בשם חז"ל, שנר חנוכה הוא בחינה במנורת המקדש, שלא בטלה בחורבן, אלא נשארה לדורותינו.
בעניין זה יש לקרוא בפסיקתא לחנוכה, את מה שמצאו במקדש. לשעבר הקב"ה מקבל קורבנות מלמעלה, שנא' וירח ה' את ריח הניחוח, ועכשיו הוא מקבל מלמטה, שנא', באתי לגני אחותי כלה. תכלית המקדש היא שיהיה מקום השכינה למטה בעולמנו. מהבחינה הזו יש בחנוכה משהו שלא אירע עד אז. השכינה מצאה לה מקום של קבע בליבות ישראל. אין לקבוע בוודאות שלזה התכוון המדרש, אבל הדברים בוודאי נכונים מצד עצמם.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פסיקתא א', במדבר ז', ויקרא כ"ו ל"א, שמות ט"ו י"א, גיטין נ"ו ע"ב, בראשית ח' כ"א, שיר השירים ה' א'.
