וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. פסוקים אלה עסוקים במצב הנורא, בו חטאי ישראל יגרמו להם עונשים קשים עד מאד, עד כדי שתעלה בליבם השאלה, האם אין הייסורים והסבל עצמם מורים שאין אלוקים בוחר בישראל, ח"ו. וכך, בעוד שהייסורים באו כעונש על כל הרעה אשר עשו, הם יגרמו להרחיק את ישראל יותר מן האמונה בברית עם ה'. על זה אומרת התורה ששירת האזינו הכתובה בתורה, תהיה לעד בבני ישראל שמראשית הוזהרנו מהעונשים הנוראים הללו, אם יחטאו עד כדי כך, וזה יוכל לשמש להם כעדות, שהעונשים נובעים מן הברית, ואין בהם כדי להורות על ביטולה.
הטעם שמחשבה כזאת, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, עולה על דעתם של בני אדם, היא מפני אופיים של הייסורים, הבאים כהסתר פני ה'. ואם היה הקב"ה מעניש את ישראל בגילוי פנים, ומתוך העונשים היה ניכר הכעס של בורא העולם על החטאים המסוימים, לא היתה מתרחשת הטעות הנוראה הזו, וההיפך, מן הצרות שפקדו את ישראל היו הכל למדים ליראה את ה' וללכת בדרך התורה. אבל צורתו של העונש, ככתוב בפסוק, מתחילה בהסתר הפנים, והרעות רבות והצרות נובעים מהסתר הפנים, מה שגורם שיד ה' אינה ניכרת, והטעות עלולה להתרחש. אחד הטעמים שהמציאות מטעה את האדם, היא העובדה שגם צדיקים סובלים מהצרות הללו, למרות שלא בגללם הגיעו הצרות, וכמאמרם ז"ל, כיון שניתנה רשות למשחית לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. ויותר מזה אמרו שם בגמ', אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר, כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצויין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר, ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר, אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. הא למדת שלפעמים דוקא הצדיקים סובלים מן הצרה לפני הרשעים.
על העניין הזה זעקו הנביאים כמה וכמה פעמים, שההנהגה האלוקית מובילה בני אדם לטעות נוראה, ונראים הדברים שהכח ניתן ביד הרשעים להכות את הצדיקים, ואלו דברי חבקוק הנביא, למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו. הנביא איננו מתלונן על עצם סבלם של ישראל, משום שהוא ידע את חטאיהם, והבין שהדין נותן שייענשו. תלונתי היא על כך שמי שמבצע את העונש הוא נבוכדנצר, רשע גדול מישראל החוטאים. דבר זה גורם לתוצאה, אומר הנביא, על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט. האמת איננה מתבררת, והמשפט איננו יוצא לאור.
ועומק העניין, הוא מנפלאות אהבתו ית' לישראל, שכך קבע הקב"ה בהנהגת העולם, שלעולם הקב"ה מזוהה עם ישראל. הדבר הזה נאמר במפורש למשה בסנה, בתשובה לשאלת משה, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם, אמר לו הקב"ה, כה תאמר אל בני ישראל, הוי"ה אלוקי אבותיכם, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. והרמב"ן שם כתב על המילים, זה זכרי לדור דור, יחזור אל אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ישמע א-ל ויענם. והמשמעות שלעולם לא יעזוב הקב"ה את החיבור עם זרע האבות, ובכל דור ודור יקרא בשמם, אלוקי ישראל. וכאשר חוטאים ישראל, ונגזר עליהם עונש, נראה הדברים כאילו אין בכוחו, ח"ו, להושיע, ושמו מתחלל בגויים. וכאשר יאמר הנביא, למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה', ושמך עלינו נקרא, אל תניחנו. וזהו עומק דברי חז"ל בגמ', אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה, והמשמעות היא, שאין אופן כלשהו שבו תלך ותצליח ההנהגה האלוקית שלא דרך עם ישראל, ארצו ועירו. וכל זמן שאין ישראל זוכים לקבל את השפע האלוקי, הרי הקדושה בכללה מושפלת וחסרה, ושם שמים מתחלל, עד שיחזור ה' וישכון בירושלים של מטה.
ועניין נוסף גילה בזה רבנו הרמח"ל, והאריך בזה בספר דעת תבונות, והביא את מקור הדברים מספר מורה הנבוכים, וזה, כי הטוב – הקב"ה עושה אותו ממש בשפעו הטוב, אבל הרע אינו אלא העדר שפעו וביטולו, אם מעט ואם הרבה. ואין מציאות של רע בעולם, אלא אם כן הסתיר האדון ב"ה את פניו, ואת השפע היורד מלמעלה. ובמקום אחר כתב הרמח"ל בקיצור לשון, בסילוקו של אדון מעשהו של שוטר, הוא שנאמר, ויחר אף ה' בם, וילך, והענן סר מעל האוהל, והנה מרים מצורעת כשלג.
מקורות:
דברים ל"א י"ז-י"ט, בבא קמא ס' ע"א, שמות כ"ב ה', חבקוק א' י"ג, שם א' ב', שמות ג' י"ג, ט"ו וברמב"ן שם, ירמיהו י"ד ט', תענית ה' ע"א, דעת תבונות סי' ק"ח, מוה"נ ח"ב פ"י, י"ב, כללות האילן ט' ד', במדבר י"ב י'.
