פרשת עקב – ארץ הנהרות וארץ הגשם
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. פסוקים אלו, בקריאה ראשונית, מלמדים על מעלה טכנית שיש לארץ ישראל, על מצרים, משום שבמצרים החקלאות מקבלת את המים הדרושים לה ע"י השקאה, ואילו ארץ ישראל שותה מי גשמים. אבל מאחורי הדברים נמצאת עובדה רחבת היקף, שארץ ישראל תלויה בעבור הקיום הבסיסי של הדרים בה, בגשם, ואילו מצרים שעל גדות הנילוס, יש בה מים בשפע בכל עת. התלות בגשם איננו רק מעלה. החיים בארץ הנהרות נותנים תחושה של ביטחון ושלווה, כיון שהעתיד ידוע, ואילו בארץ הגשם חיי האדם תמיד מלאים בחשש מסוים, אם השנה הקרובה תהיה גשומה או שחונה. אין זו שאלה על מזג אוויר נעים או בלתי נעים, אלא שאלה קיומית. האם החיים יתאפשרו כאן או לאו. התורה איננה מסתתרת מאחורי החיסרון הזה של הארץ, והיא מציינת אותם כמעלה. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ד' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה. ארץ ישראל נבחרה כדי שיחיו בה מתוך דיבור מתמיד עם ה'. משמעות הדברים שארץ ישראל נבחרה להיות המקום הראוי בשבילנו, בגלל שהיא ארץ של גשם, והחיים בה הם חיים של קשר עם ה'.
יש לכאורה משמעות נוספת לתלות של א"י בגשם, המבוארת בפרשה הסמוכה. שם נאמר שהגשם ומניעתו הם הדרך של הקב"ה להגיב על התנהגותם של ישראל. על מצב שבו ישראל שומעים למצוות ה' ועובדים אותו, נאמר: ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש. ועל מצב של, וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, נאמר: וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר. מסמיכות הפרשיות נראה שהתלות בגשם נזכרה כדי להציג את הזמינות של העונש. ובכל זאת, משמעות הפסוקים היא שיש עניין בעצם התלות בגשם, משום שהיא מבטאת ומוציאה לפועל קשר חי וקיים עם בורא העולם.
במקום נוסף התורה מדברת על מקום של נהרות, שאינו זקוק לגשם. על סדום, לפני שנהפכה נאמר, וירא את כל כיכר הירדן, כי כולה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים. נראים הדברים שלא לחינם הפכה סדום לסמל לרוע ולשחיתות, משום שארץ הנהרות עלולה להביא את האדם היושב בה לידי אטימות. תחושת הוודאות והביטחון של האדם בסיפוק צרכיו, בלי לחוות את הנזקקות שלו לאלוקיו, ממלאת את ליבו של האדם בגאווה ואוטמת אותו גם מול הזולת. זו, כנראה הסיבה, שדווקא ארץ הגשם, נועדה עבור ישראל, כדי שהם יעמדו תמיד מול עיני ה'.
אלא שהפסוק משווה את סדום ומצרים גם לגן ה'. גם גן עדן מתואר בתורה כארץ הנהרות, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כל זה בניגוד לארץ ישראל, שהיא ארץ הגשם. אם הניגוד של ארץ ישראל למצרים ולסדום נשמע סביר בהחלט, הניגוד בין א"י ישראל לגן עדן צריך ביאור. הרי שניהם נועדו לחיים של קרבת ה' ודבקות בו, ומדוע שני המקומות שונות באופן מהותי זה מזה?
ביאור הדברים לכאורה הוא כך. מלכתחילה נועד האדם לחיים של שלווה גמורה, ולכן הוא היה אמור לחיות בארץ הנהרות. הייתה ציפייה ממנו, שלמרות התנאים של ביטחון טבעי, הוא יידע לזהות את מקור השפע, ויחיה שם מתוך קשר מלא עם בוראו. אלא שהאדם לא עמד בדרישה הזו. הוא התרגל לשפע, וראה אותו כמציאות טבעית. זוהי הסיבה, למיעוט הבנתנו, שכשהוא עמד מול עץ הדעת, שממנו נאסר עליו לאכול, הוא נטה לקבל את דעתו של הנחש, שטעם האיסור הוא, כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים. מכאן ואילך, נקבע מקומו של האדם מישראל, בארץ הגשם, כדי שהמציאות תחזיר אותו בכל עת אל תודעת הנזקקות, ואל הקשר עם ה'.
בספר יצירה נאמר, אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע. ודורשי רשומות דרשו שענג רומז על סדר הדברים הנכון, עדן, נהר, גן. גם כשהאדם נמצא בגן מלא כל טוב, עליו לראות שהגן מקבל את צרכיו מן הנהר, ולנהר יש מקור, שהוא עדן. כך הדברים מצטרפים לענג ראוי ונכון, שבעבורו הושם האדם בגן עדן. אבל אם האדם אינו מתבונן במקורו של הנהר, הוא תופס את הנהר כמקור העדן, ומקומו של העדן הוא הגן בעצמו, נהר, גן, עדן. באופן הזה השפע הופך לקלקול, נגע.
ואולי, לעתיד לבא, כשיתוקן האדם, עתידה ארץ ישראל להפוך להיות ארץ הנהרות, ולקיים חיים של קשר עם ה', גם בתנאים של ביטחון ושלווה. אולי זוהי משמעות הנבואה, ומעיין מבית ה' יצא, והשקה את נחל השיטים.
מקורות:
דברים י"א י'-י"ב, שם י"ד-י"ז, בראשית י"ג י', בראשית ב' י', בראשית ג' ה', ספר יצירה פ"ב מ"ז, יואל ד' י"ח.
