הציווי על שבת הכתוב בפרשת ויקהל, מזכיר במפורש את אחת המלאכות האסורות בשבת, מלאכת הבערה. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בפרשת כי תשא, נזכרו במפורש שתי מלאכות אחרות. בחריש ובקציר תשבות. העניין הזה צריך ביאור, שהרי כל המלאכות נאסרו בשבת, וחז"ל במשנתם מנו ל"ט מלאכות, ומה טעם יש להזכיר שלוש מתוכם במפורש? מכח שאלה זו, דרשו חז"ל כמה עניינים, ואין עסקנו כאן בהם, שהרי דרשות חז"ל, כמו גם ריבוי ההלכות הנלמדות מהן, כולן הם בבחינת תורה שבעל פה, ואנו מחפשים את משמעות הדברים בבחינת תורה שבכתב.
במעשה בראשית, אחרי בריאת האדם, אמר לו הקב"ה שני דיבורים, שונים זה מזה באופיים. הדיבור הראשון הוא, ויברך אותם אלוקים, ויאמר להם אלוקים, פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. הברכה הזו מעמידה את האדם כריבון וכמלך בעולם החי כולו, וכמובן שגם הצומח והדומם נכללים תחת שלטונו של האדם. העיקרון הזה חוזר גם בדברי דוד בתהילים, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. הדיבור השני אינו מוגדר בתורה כברכה, אלא כאמירה בלבד. ויאמר אלוקים, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, את כל ירק עשב לאכלה, ויהי כן. כאן מועמד האדם מול העולם בצורך למזון. מיסודות הקיום האנושי שהוא נזקק למזון עבור כל רגע בחייו. האדם יחד עם בעלי החיים, עומדים מול הצומח, כנזקקים וכתלויים בו עבור עצם החיים.
שתי האמירות הללו מגדירות שני יסודות מהותיים בהווייתו של האדם. חייו של האדם נעים על שני צירים. מחד הוא מלך, ריבון ושליט על העולם. קשה לשים גבול ליכולת האנושית ליצור ולחדש, לעצב ולקדם את העולם. האדם בחכמה שנתן לו ד', הצליח להעפיל לשמים ולרדת לתהומות ים, לאלף בעלי חיים אדירים וחזקים ממנו בהרבה, ולמנוע מיצורים זעירים להזיק לו. ומאידך, האדם הוא יצור עני ונזקק, מפוחד ותלותי. הצורך שלו בלחם ובמים, בבית למגורים ובבגד ללבוש, הוא תמידי, והוא, יחד עם כל עולם החי, עומד בידיים פרושות לקבל את צרכיו מהעולם.
שתי העמדות הללו, בעיקרן, הן חיוביות עבור האדם. מלכותו וריבונותו של האדם נותנות לו אופק פעולה ותפקיד. מהן נגזרת חובתו לפעול לתיקון העולם בסדר ובצורה נכונים, כפי שאנו אומרים בתפילה, לתקן עולם במלכות שדי. הזדקקותו של האדם אמורה להוביל אותו לפנייה לבוראו בתקווה ובתפילה. אלא שלשתי העמדות הללו יש גם צד שלילי. הריבונות ויכולת הפעולה עלולות להביא את האדם לגאווה נוראה. אנו יודעים על מי שגאוותו הביאה אותו לתפוס את עצמו כיצור על אנושי. אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך נאם ד'. ההזדקקות של האדם עלולה להביא את האדם לחרדה, שיש בה כדי לאטום את ליבו של האדם כלפי כל מה שאיננו צורך הישרדותי.
השבת מתקנת את האדם ומצילה אותו משני המכשולים הללו. כדי להמתיק את חרדתו של האדם למזונו וצרכיו, קבעה התורה את השבת, המלמדת שהקב"ה אחראי ודואג לאדם. הוטל על האדם לדאוג לצרכיו, אבל הוא צריך להבין שמעליו, גבוה מעל גבוה שומר. האדם שנח במנוחת השבת, איננו חרד ודואג לקיומו. הוא יעשה את תפקידו וידאג לצרכיו, אבל בלי חרדה, ומתוך ביטחון בד'. עמל החיים יותיר בו די פניות כדי לראות גם דברים שמעבר לצורך ההישרדותי. וכדי להמתיק את גאוותו של האדם, באה השבת, שמזכירה לו שהעולם נברא ע"י ד' ושייך לו. כדברי הפסוק, לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. מוטל על האדם לתקן ולפעול בעולם, אבל כל הפעילות שלנו היא מכח הרשות והציווי האלוקי, והוא לבדו השליט האמיתי בעולם.
יש לנו כאן שני פנים של השבת. האחד בא להדגיש שהקב"ה הוא המלך, וכל מעשינו הן ברשותו. כדי להפנים זאת, אנו פורשים ממלאכה ליום אחד, כדי להחזיר את העולם לבעליו. המלאכה שמניעתה מבטאת את הצד הזה של השבת, היא מלאכת מבעיר. הבערת אש מבטאת את הריבונית האנושית. זוהי יצירה של דבר חדש לגמרי. לכאורה, הבערת אש אינה שייכת אצל בעלי חיים. לעומת זאת, החרישה והקצירה הן מלאכות המבטאות את השימוש שהאדם עושה בעולם לצורך מזונו. והמניעה מהם מבטאת את השבת של הביטחון בד'. כל עמל האדם לפיהו, הוא במסגרת התפקיד שד' הטיל על האדם. אבל בסופו של דבר הקב"ה הוא הדואג לאדם, והאדם יכול להרפות מחרדתו, ולתת את דעתו גם לחלקים העליונים של החיים.
