את ד' האמרת היום, וד' האמירך היום. בפרשה קטנה זו מציגה התורה את ההדדיות שבקשר שלנו עם הקב"ה. מופיעים כאן דברים שאנחנו עשינו בשבילו, ודברים שהקב"ה עשה בשביל עם ישראל. אנחנו הכרנו בבורא העולם כאלוקים, והוא בחר בנו ועשה אותנו לעם סגולה, וזו מתנה נפלאה שקבלנו ממנו. מעניין מאד לראות, שבתוך הדברים מוזכרת פעולה אחת בשני הצדדים. את ד' האמרת היום, ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ולשמור כל מצוותיו. שמירת המצוות היא מתנה נפלאה שנתן לנו הבורא, והיא גם פעולה שאנחנו פועלים בעבור ד'. איך מבינים את המורכבות הזו? המצוות, בשביל מי הן מיועדות?
מצוות התורה כולן, הן הדרך הישרה המתאימה כדי להוסיף חיים לאדם. כך כתוב בפרשת אחרי מות, ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כך גם למדו חז"ל במסכת אבות, גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא. יש לזה משמעות ראשונית בתוכן של המצוות עצמן. הרמב"ם כותב, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים. בלשונו של הרמב"ם מידותיו של אדם נקראות דעות, והוא מלמד אותנו שהמצוות מכוונות לתיקון המידות האנושיות. במקום אחר הוא כותב, שהתורה והמצוות המעשיות הן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא. לאמר, המכוון הישיר של המצוות לתקן ולהיטיב את חיי האדם בעולמו, וזוהי מתנה מיוחדת שד' נתן לישראל.
עניין המצוות אינו מסתיים בהשפעתן הישירה והטבעית. חז"ל לימדו אותנו שבכל מצווה ומצווה טמונה קדושה עליונה, הארה אלוקית, שחלה על האדם ומקדשת אותו כשהוא מקיים את המצוות. לכאורה, זהו פירוש הברכה, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, שאנו אומרים בברכת המצוות. גם בתפילות השבת והחגים אנו מזכירים את קדושת המצוות, דרך בקשה או שבח. גם מהבחינה הזו, יש למנות את המצוות כנתינה אלוקית. מפורסמים דברי האר"י ז"ל, שאמר על עצמו שזכה לכל השגותיו רק מפני ששמח בכל מצווה שנקלעה לפניו כדורון מן השמים.
מאידך, וודאי יש בעשיית המצוות ממד נוסף, פשוט וראשוני יותר. ד' הוא אבינו מלכנו, וגם אדוננו ואדון הכל, לפיכך אנחנו מחויבים וגם רוצים לעשות את ציוויו ורצונו, או כמו שכתוב בפסוק, לשמוע בקולו. במובן הזה שמירת המצוות היא עשייה שלנו לכבודו של מקום, ולמילוי רצונו. זהו, בפשטות, הצד השני של המטבע. את ד' האמרת היום, ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו.
אלא שנראים הדברים שיש כאן הבנה נוספת, עמוקה יותר. אם למדנו שהמצוות מתקנות דרכים ומיישרות דעות, מוסיפות חיים ומקדשות עולם, עשייתן וקיומן הוא מילוי רצונו של הקב"ה בשכלול ותיקון עולמו. ד' הוא בורא העולם, והעולם הוא מפעלו הגדול. ההיסטוריה כולה היא שרשרת אירועים שמגמתה להביא את המציאות לתכליתה. כל העניינים שאינם מתוקנים בעולם, אינם משקפים את המציאות כפי שהיא צריכה להיות. הבורא פועל בעולם כדי לתקן את הדרכים, וליישר את המעשים, והוא קורא לנו, ישראל, לקחת חלק במפעל הגדול הזה. עם ישראל הם נציגים של הקב"ה בעולם, כדי להכריז כאן על הארץ, את הקריאה של אברהם, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, שהיא המצווה ללכת בדרכיו, שהרמח"ל פירש אותה בהקדמתו למסילת ישרים, כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית. באופן ישיר עניין זה מחיל עלינו את החובה לעשות צדקה ומשפט, או כפי שחז"ל הגדירו את הדברים, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. אבל כיון שכבר למדנו שכל המצוות כולן יש בהם משום יישוב העולם הזה, ברמה הישירה, ובעומק יש בהם משום הארת העולם באור אלוקי והבאת קדושה לעולם, נמצא שאין עשיית המצוות אלא עשיית רצונו הגדול של ד', לתקן וליישר את העולם, ולקרבו אל התכלית הסופית, גאולה שלימה.
אפשר לפרש את הדברים במאמר חז"ל על הפסוק בבראשית, ויקח ד' אלוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. וחז"ל דרשו, לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה זו מצות לא תעשה. משמעות הדברים היא כך, אם תשאל כיצד אנחנו יכולים לעמוד במקומו של אדם הראשון? איך מתקיים כיום התפקיד לעבדה ולשמרה? עיקר העבודה הזו בעבורנו, ישראל, היא המצוות, עשה ול"ת. בקיומן ושמירתן אנו עושים את רצונו של המקום בתיקון עצמנו ובתיקון העולם.
