כמה וכמה פרשיות בתורה עוסקות בעניין השבת, כשכל פרשה מציגה היבט ייחודי על השבת. בפסוקי השבת בפרשת כי תשא מוזכרת הברית על השבת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם.
מצאנו עוד מצוות שנכרתה עליהן ברית. התורה, איסור עבודה זרה, מצוות מילה. מתוך התבוננות קלה, אפשר לראות ששלושת המצוות האחרות, אינן מצוות פרטיות. הברית על התורה היא בעצם הברית על כל מה שכתוב בה. עבודה זרה היא באמת הפרה של היסוד הכי פנימי של הקשר עם ד'. ומצוות מילה ניתנה מעיקר עניינה ככריתת ברית בין היהודי לבין הקב"ה. שבת, לעומת זאת היא מצווה פרטית לכל דבר. צריך א"כ הסבר, מה יש בה בשבת שנכרתה עליה ברית מיוחדת?
הרמב"ם, בסוף הלכות שבת, כותב, השבת היא האות בינינו ובין הקב"ה לעולם. ההלכה אומרת, כי המחלל שבת בפרהסיה הריהו כגוי לכל דבריו. מה עושה את השבת כמצווה מהותית כל כך?
נראה לבאר את העניין על פי משל. מדינה מסוימת נקלעה למשבר גדול. חפשו אנשי המדינה מנהיג, שיוליך את העם בתקופת המשבר, ויוציא אותו מן המיצר. חפשו ומצאו אדם שראה את עצמו מתאים לתפקיד, ומינו אותו למלך עליהם. העם כמובן מחכה לתוצאות מהירות, אבל מוכן להבין שלוקח זמן מסוים, עד שרואים תוצאות בפועל. מה לעשות, שלא רק שהתוצאות המקוות מתעכבות זמן רב, גם יש החמרה במצבה של המדינה. לאט לאט, הולכת התמיכה במלך ופוחתת. האמון של בני המדינה נסדק ומתערער, ויותר ויותר אזרחים מביעים את ספקותיהם במפורש ובפרהסיה.
המלך בעצמו אינו נבהל. הוא אומר לעם דברי הרגעה, ומסביר לאזרחים שכל האירועים הם חלק מתכניתו המקורית, ושום דבר אינו יוצא משליטה. אלא, שחלקים גדולים בעם אינם מקבלים את דבריו, ומתמלאים בתחושת דיכאון. אנו הולכים לאסון! כך אומרים אנשים ברחובה של עיר.
רק קומץ של אנשים, שיש להם היכרות קרובה עם המלך, בוטחים במלך ובהנהגתו. בכל הזדמנות הם משתדלים להסביר לכל חבריהם, כמה המלך חכם, וכמה אפשר וכדאי לסמוך עליו. הם אלה הנאמנים למלך באמת. יותר מזה, הם אלה שמקיימים את מלכותו של המלך.
הנמשל הוא ברור לגמרי. הקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו. הוא ברא את העולם בששת ימי בראשית, והכריז עליו עם בריאתו, וירא אלוקים את אשר עשה והנה טוב מאד. העולם שנברא מתאים לתכלית שאליה רוצה הבורא להוביל את העולם. כל המאורעות העוברים על העולם, אינם מבטלים את התכנית, וכדברי איוב, והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו איותה ויעש. אין מי שיכול לבטל ולהפריע לאלוקי עולם להגשים את רצונו הגדול והכולל בבריאה כולה.
לא בכל תקופה האמת הזו ברורה לכולם. לא בכל שלב בהיסטוריה קל להחזיק באמת הזו. אנו יודעים לספר על זמנים שכבוד ד' היה נגלה, וכל העולם ראה כיצד היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. כך זה היה בזמן יציאת מצרים, כמו שמתואר בשירת הים, שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. וכך נאמר בתפילת על הניסים על תקופת נס חנוכה, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. אבל ימות עולם כוללים גם תקופות קשות, שבהן היה נראה לעיניים שהקדושה הולכת ונעלמת, ועם ישראל נמק בגלות קשה ומרה. מי יחזיק גם בתקופות כאלה על האמון במלכות ד'? מי יעמוד קבל עם ועדה, ויכריז על חכמתו וגדולתו של המלך, ועל הוודאות שלנו בעתיד הנהגתו?
אנו שובתים כל שבת, מכבדים ומענגים אותה, ואומרים בזה לעצמנו ולכל באי עולם, שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, והוא הביע את שביעות רצונו מהעולם שהוא ברא. לכבוד שמחתו בעולם, קבע לעצמו יום של מנוחה וחדווה ממעשי ידיו, כמאמר חז"ל במדרש תנחומא בראשית, שהשבת היא כחנוכת הבית על העולם הגדול והמפואר שנברא. מדי שבוע אנו מצטרפים אליו בשמחתו, ואומרים את שיר השבת.
כי שמחתני ד' בפעליך, במעשה ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך.
איתנו נכרתה הברית שנעיד בכל מצב, מתוך אמונה אמיתית, על טובו של הבורא, ועל טובה של יצירתו.
