יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה. ובספר המצוות, שהזהירנו מהכנס למקדש או להורות באחד מדיני התורה בהיותנו שכורים, והוא אמרו יתעלה יין ושכר אל תשת, וסמיך ליה – להורות את בני ישראל. ולשון התלמוד שתה רביעית יין אל יורה. ויש חילוק בעונש לאו זה, כי שתוי יין אי אפשר להיכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם עבר ונכנס חייב מלקות, ואם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים.
העבודה אסורה בשכרות, לכאורה, משום שצריך להבדיל בה בין הקודש והחול, הטמא והטהור. לפי חומר העבודה וחשיבותה, ואפשרות הטעות בה, צריך להיזהר מאד מן הטעות, ולכן צריך העובד להיות בצלילות גמורה ובדעת מלאה. מכאן מסתעף גם איסור ההוראה בשכרות. ההוראה היא הפעלת שיקול דעת בשאלה הנוגעת לכבוד ה' ולקדושת תורתו, והיין מערבב דעתו של אדם.
אמנם, אין זה סוף דבר, שהרי גם בתפילה החמירו חז"ל מאד, ואמרו, שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. והגדילו ואמרו, מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד עבודה זרה. ואין נראה שגם בתפילה החשש הוא שמא יטעה בהכרעותיו. וכך כתבו בתוס', מה ענין צילותא אצל תפילה. ולכאורה נראה שעצם המפגש עם ה', דורש מאדם דעת שלימה. וכשאמרו שהמתפלל כשהוא שיכור הוא כעובד עבודה זרה, הכוונה היא שהגישה אליו ית' מתוך ערבוב הדעת, יש בה עיוות התפיסה הנכונה של האלוקות. ובגמ' למדו זאת מחנה, שאמרה לעלי הכהן, אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, וזאת היתה תשובתה למה שחשבה לשיכורה. והקישו חז"ל למה שכתוב, יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, מה להלן עבודה זרה, אף כאן ע"ז. ולכאורה מובן הדברים שהשיכור תופס את קונו תפיסה שאין בה קבלת עול, וזו תפיסה של ע"ז.
לכאורה זהו גם עניין הנזירות, שהרי עיקר הנזירות היא ההתנזרות, המניעה מהנאה, ואין הנזיר נמנע משום הנאה, מלבד משתיית יין, וע"כ איסור יין הוא עיקר הנזירות. והכוונה, לכאורה, שהנזיר מקבל על עצמו להיות במצב של ערנות וצלילות דעת לתקופת הנזירות. ואין עומדות לפני הנזיר בכל עת הכרעות הדורשות שיקול דעת, אלא שהוא בבחינת עומד לפני ה' בכל שעותיו, ולכן אסור עליו היין.
אמנם אין התורה מתייחסת אל היין בשלילה מלאה, שהרי כמה מצוות תלויות ביין, ומקרא מלא דיבר הכתוב בשבחה של הגפן, שתירושה משמח אלוקים ואנשים, ולמדו מזה, שאין אומרים שירה אלא על היין. גם מזה שציוותה תורה לנסך יין על גבי המזבח, יש ללמוד שליין יש תפקיד אמיתי בעבודת ה'. אע"פ שלא שייכת שכרות אצל המזבח, מ"מ, אם היין בעולם האנושי הוא רק שלילי, משום שעיקרו נועד לשתייה משכרת, לא היה מקום לעבודה לפני ה' ביין.
ונראה שביין גנוז כח של שמחה, ככתוב, ויין ישמח לבב אנוש. ריבוי השמחה שהיין משפיע, הוא כח נפלא ששייך אל הקדושה. בלי היין, חסר משהו בהתעוררות של השמחה והדבקות בה'. לכן ציוו חכמים שנברך לפני ה' ברכות על הכוס, וציוו ואמרו שאין שמחה בחגים אלא ביין. אמנם טבעו של היין שהוא מסיט את האדם מדעת שלמה וראויה, ולכן המפגש של האדם עם ה', חייב להיות בלי יין. אבל בחיי האדם יש מקום ליין, והוא גם מועיל ומוסיף לנוכחות האלוקית בחיים. כשאנו מנסכים יין על המזבח, אנו מכירים שכח היין הוא מיסודות העבודה השלמה לה', ואע"פ שהאדם אינו יכול לעמוד כך לפני קונו, יש מקום להביא את היין, ולהביא לפני ה' ייצוג של השמחה בה' הגנוזה ביין.
יש דמיון מסוים בין היין לבין שמחת האדם בחיי אישות. מחד, המפגש עם ה' מחייב פרישות. קודם מתן תורה נצטוו, אל תגשו אל אישה. ומתקנת עזרא בעל קרי אסור בתפילה ובתורה. ונראה שבטבע הדברים חיי אישות שאופיים הוא בשחוק. ומי לנו גדול וקדוש כיצחק אבינו, שנאמר עליו, והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. העמידה לפני ה' דורשת דעת שלימה וברורה, ונתחייבו ישראל לפרוש מהאישה לפני מתן תורה. אמנם בלי ספק שלמות האדם כוללת גם את החלק הזה בחיים. ואמרו בגמ', על הפסוק הכתוב אחרי בניין הבית, וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב, ודרשו, לאוהליהם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה. ושמא יש לשמוע כך בפסוק הכתוב אחר מ"ת, שובו לכם לאוהליכם. מחד, שלמות מתן תורה תלויה בפרישות, ומאידך, בכך שהדברים מגיעים אל ביטוי החיים בשלמותם.
מקורות:
ויקרא י' ט'-י"א, ספר המצוות לרמב"ם ל"ת ע"ג, עירובים ס"ד ע"א, ברכות ל"א ע"ב, תוס' עירובין שם ד"ה שתה, שמואל א' א' ט"ז, דברים י"ג י"ד, שופטים ט' י"ג, ברכות ל"ה ע"א, תהילים ק"ד ט"ו, שמות י"ט ט"ו, בראשית כ"ו ח', מועד קטן ט' ע"א, מלכים א' ח' ס"ו, דברים ה' כ"ו.
