אנו מכירים את המושג קרבן חטאת מסוף פרשת ויקרא. זהו קרבן שמקריב יהודי שנכשל בחטא, וכדי לכפר על חטאו הוא מביא קרבן כפרה. כשאנו פוגשים בפרשת תזריע, קרבן חטאת שמביאה יולדת, יש כאן דבר שצריך ביאור, משום שלא ברור על איזה חטא צריכה היולדת כפרה.
הגמ' במסכת נדה מביאה את דברי רשב"י לתלמידיו על השאלה הזו, בשעה שכורעת האישה לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק עוד לבעלה. המובן בדברים אלה, לכאורה, איננה שיש כאן שבועה אמיתית, בעלת תוקף מבחינה הלכתית. שבועה כזו איננה חלה בלי דיבור, והיא צריכה היתר חכם, וקרבן חטאת אינו מועיל לה בשביל להתירה. ככל הנראה זהו מדרש חכמים שיש חסרון כלשהו במחשבת היולדת, שהתורה רצתה לנקותה מכל פגם, כדברי הרמב"ן, ומחשבות הש"י עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו.
נראה להציע אופן נוסף של הבנה במצוות הקרבת החטאת הזו.
המשנה אומרת, על שלוש עברות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר. שמעתי פעם, שהחפץ חיים טען שאין הפירוש שהעדר הדלקת נרות שבת, שהוא מצווה מדברי סופרים, הוא סיבה להיענש בעונש מוות. המדובר כאן באופן שהדליקו את הנר אחרי כניסת השבת, שזוהי עבירה שמצד הדין חייבים עילה מיתה וכרת, לכן האישה עלולה להיענש בשעת הלידה, שאז מידת הדין מתוחה. הבעיה היא, שמדברי הגמ' משמע אחרת. הגמ' במסכת שבת, מבארת את הקשר של נר השבת למיתה בשעת לידה, ואומרת, נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. לפי דברי החפץ חיים, אין כאן משהו שקשור בנר, אלא בעשיית מלאכה בשבת. הוא הדין אם איחרה האישה להדחיק את האש בכיריים מתחת למרק, או לסחוט את הסמרטוט לצורך ניקוי הריצפה. מצד שני, טענת החפץ חיים נראית סבירה מאד.
לכן נראה לפרש, שאין הכוונה שבעוון העבירות הללו נשים מתות בשעת לידתן. אין אלו עוונות חמורים כל כך שיהיה עליהן עונש מוות. הלידה עצמה היא שעת סכנה, והאישה צריכה זכות מיוחדת כדי לצאת מהלידה בשלום. המצוות הללו הן מיוחדות בכך, שיש בהן זכות עבור הנשים להינצל מסכנת הלידה.
ונראה, שיש סיבה מהותית לכך שיש סיכון מובנה בעצם הלידה. האישה היולדת, בבואה ללדת ילד חדש, ולהביא לעולם אדם חי, היא מכריזה בזה מלחמה על השטן ועל מלאך המוות. אחרי חטאו של אדם הראשון נקנסה מיתה על האדם, ומלאך המוות קיבל את השליחות לבצע את הקנס הזה. אנו חייבים להודות, שעד עתה הוא עושה את שליחותו בחריצות רבה, ובהצלחה לא מבוטלת. בזה אחר זה, כל אחד בזמנו, נופלים בני אדם בידיו של מלאך המוות. מדוע אין השטן מצליח לחלוטין להגשים? מדוע, אחרי כל כך הרבה הצלחות שלו, עדיין חיים בני אדם בעולם? התשובה היא פשוטה, העובדה שנשים ממשיכות ללדת, היא נקודת החוזק של כח החיים, והיא ניצחונם של החיים על המוות.
עד היכן הדברים מגיעים? חז"ל תקנו לומר מתחת החופה, ברכה המציגה את האדם כצלם אלוקים. במה ניכר צלם האלוקים שבאדם? בכך שעל ידי פריה ורביה יש לאדם קיום עדי עד, כשם שאלוקים חי וקיים לעד. האדם הפרטי חי לתקופה מסוימת, והוא זמני בעצם הווייתו. אבל הדורות הבאים, העתידים להיוולד, הופכים את האדם לצלם אלוקים.
הנכונות של האישה ללדת, היא מלחמה בעד החיים כנגד המוות, לא זו בלבד, אלא האישה היולדת מכה את מלאכת המוות מכה קשה, שרק היא מצליחה לאיים על השטן ולפגוע בו, ורק היא תאפשר את ניצחון החיים המוחלט בעתיד הקדוש והרחוק. לידה איננה דבר פשוט. יש בה העזה גדולה כנגד מלאך המוות, וכרוכה בו סכנה. ניצחון החיים, איננו מתקבל בקלות ובפשטות, ומתנהלת מלחמה על נפשה של האישה. רק המצוות המיוחדות שקבלה האישה, יש בהן זכות להגן עליה בסכנת הלידה.
זוהי הסיבה שיולדת צריכה להביא קרבן חטאת. העמידה במצב המסוכן הזה, מול המוות וכנגד השטן, מעוררת את השאלה על מעשיה וחטאיה כל ימות השנה. כיון שאין אדם צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא, צריכה האישה להביא חטאת כדי לכפר על מציאותה הכללית, שבהכרח יש בה חטא וחוסר שלימות.
