עיקרם של ז' ימי המילואים והעבודה שנהגה בהם, היה כדי למלא את ידי אהרן ובניו ככהני ה', כפתיחת הפרשה, וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי. ומבואר שמשה הוא שעשה את העבודה בימים אלה. ובסוגיית הגמ', נחלקו תנאים, אם זכה משה בכהונה, והיה כהן לכל ימי חייו, וכנאמר, לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה. ויש מי שאמר, לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד.
ונראה לבאר את העניין, שבוודאי אין הכוונה שקדושת כהונה מעיקר עניינה חלה על משה ואהרן ובניו. ובדברי הימים כתוב, בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם, להקטיר לפני ה', לשרתו ולברך בשמו עד עולם. ומשה איש האלוקים בניו יקראו על שבט הלוי. ומבואר שאין הכהונה שייכת אלא לאהרן. אמנם ברור הוא שמקור קדושת הכהונה הוא התורה, ורק מכוחה היא חלה. דבר זה הוא הכרחי לגמרי, שהרי רק ה' הוא מקור כל הקדושות, ורק מתוך שה' התגלה, ולימד בעולם את דברו ואת ציוויו, חלה קדושתו על עניינים שונים בעולם. לכן אומרים בקידוש של שבת, אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלנו. לאמר, השבת איננה רק מצווה, ויש בה בחינת מתנה טובה, והיא גילוי לאהבתו אלינו. אבל כל האפשרות שקדושת השבת תתגלה בעולם היא מכח שיש מצוות, ונצטווינו בהן על השבת. גם קדושת המקדש נובעת מן התורה, וכך גם קדושת הכהנים המשרתים בו. וכך אמרו בגמ' על השבת והמקדש, נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש – לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. מקור הקדושות כולן הוא בתורה, שבה מופיע דבר ה' עלי אדמות.
על משה נאמר, עלית למרום שבית שבי, וברש"י, עלית אתה, נגיד עמו, משה בן עמרם למרום, שבית שבי, את התורה. משה הוא האיש שתפקידו להוריד את התורה לארץ. מכאן מגיעה כהונת משה, למרות שלא נבחר לכהונה. מכח התורה הנמצא אצל משה, מגיעה גם קדושת הכהונה אליו.
אבל נחלקו התנאים במשמעות הדבר. לחד מ"ד, קדושת הכהונה כלולה בקדושת התורה, וממילא משה הוא כהן. וכמו שקדושת התורה נמצאת אצל משה לכל ימי חייו, כך קדושת הכהונה נמצאת בו כל ימי חייו, וכמו שקדושת התורה לא ניתנה לו להורשה, ובניו אין להם שום מעלה בתורה מכח אביהם, כך גם קדושת הכהונה של משה, אינה עוברת בירושה. רק אהרן נתקדש בקדושת הכהונה קדושה עצמית, וממילא גם בניו אחריו קדושים בקדושה זו.
אבל חכמים אומרים, לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד. קדושת הכהונה לא נכללת מאליה בקדושת התורה. אבל הכח להחיל את קדושת הכהונה ניתן למשה בהכרח, מכח קדושת התורה, שהרי מהתורה עולה הצורך בכהנים קדושים, וצורך זה חייב להתבצע ע"י איש התורה. ונראה עוד, שלשיטה זו גם בשבעת ימי המילואים לא היה משה כהן ממש, אלא שכל עבודה שדרושה כדי לקדש את הכהנים, נעשית על ידו. וזה בהכרח, שהרי אם אין בקדושת התורה כח לעבודות הללו, לא היו הכהנים מתקדשים, ולא היתה התורה מתקיימת.
ונראה, שפשוטה של תורה היא כשיטה זו, ומשה אינו כהן, ורק שכל העבודות המעכבות בימי המילואים נעשו על ידו. וזה כנראה טעם מה ששאלו בגמ', במה שימש משה כל ז' ימי המילואים, והשיבו, בחלוק לבן. וברש"י, שבשעה שהיה משה עובד, אהרן היה לבוש בגדי כהונה. ועבודה דמשה גזירת הכתוב הוא, ובגדי כהונה לא מצינו בו. ומסתמא אין הדבר כשר שהיה עובד בבגדיו של חול שיוצא בהן לשוק. ומשמעות הדברים שגם בשעה שמשה עובד, לא היה הוא הכהן, אלא אהרן. ועיקר העבודה נעשה כדי שיתקדש אהרן בבגדיו. ועבודת משה היא גזירת הכתוב, והכוונה, ציווי התורה שבלעדיו לא היתה הכהונה מתקדשת.
ורבי מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל כתב, שלא נזכר בתורה שמשה שחט, או שרף את הפר, משום שעבודות אלו כשרות בזר, לא הזכיר בהן את משה. ובלשונו, לא הזכיר משה רק במתן דמים ובהקטרה, דברים הטעונין כהן, שאז הוא היה הכהן במקום אהרן.
ואולי לכן הקטירו מהשלמים את החזה, למרות שבשלמי דורות הוא חלק הכהנים. והטעם הוא, שבכל מה שאינו מעכב, לא נהג משה מנהג כהן, ולכן לא אכל את החזה, אלא העלו אותו על המזבח.
מקורות:
שמות כ"ט א', זבחים ק"א ע"ב-ק"ב ע"א, דברי הימים א' כ"ג י"ג-י"ד, נוסח קידוש של שבת, יבמות ו' ע"ב, תהילים ס"ח י"ט וברש"י, תענית י"א ע"ב וברש"י, משך חכמה ויקרא ח' ט"ו.
