על פי הדברים האלה, שמצוות קריאת שמע ומצוות תלמוד תורה, עולות מאותו הפסוק, ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. אלא שהפסוק מתחלק לשני חלקים. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, מתפרש על החובה לעסוק בכל עת פנויה ואפשרית בענייני ייחוד ה' ואהבתו. פסוק זה מתפרש באופן הרחב ביותר, ונכללת בו כל התורה כולה, שהרי כולה נובעת מייחוד ה' ואהבתו. החלק השני, ובשכבך ובקומך, מתפרש על החובה ללכת לישון עם ייחוד ה' ואהבתו, ולקום מהשינה עם אותם יסודות. כיון שהחובה הזו מתייחסת לזמן מסוים, סברא היא ללומדה על הפסוקים האלה כפי שהם במקורם. בהבנת דברים אלו נפתחו בפנינו, בחסד ה', מפתחות להבין סוגיה עמומה בהלכה.
שנו חכמים במשנתם, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. המדובר הוא על אדם הקורא ק"ש אחר זמנה, וכמה תימה יש במשנה זו, הרי קבעה תורה זמן למצות ק"ש, וזה הפסיד הזמן, והפסיד המצוה. ועל כל כגון דא נאמר בברייתא שבגמ', מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות, ואיך שייך לומר עליו לא הפסיד. וחכמי הגמ' הרגישו בקושיא זו, ואמרו, מאי לא הפסיד, לא הפסיד הברכות. והכוונה בפשטות, שאף כשעבר זמן ק"ש יכול לברך ברכות ק"ש. אלא שזהו דוחק גדול לפרש כן במילים לא הפסיד. ויותר קשה מה שנא' במשנה, כאדם הקורא בתורה, ואיזה שייכות יש לזה עם הדין הנלמד בגמרא ממשנה זו על ברכות ק"ש.
ונראה, שעיקר כוונת המשנה באומרה לא הפסיד, הוא שלא הפסיד הקריאה, ואף שעבר הזמן, ראוי שיקרא הקריאה. ואף שבכל מצווה שנקבע לה זמן, עבר זמנה בטלה המצווה, כאן יש מקום וערך לקריאה גם אחר הזמן. שהרי זמן הקריאה לפרשה זו, הכוללת יחוד ד' ואהבתו ואמונת שכר ועונש, הוא בכל עת, ככתוב בקרא, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. רק שמצווה זו מתפרשת באופן הרחב יותר, ומקיימים אותה ע"י לימוד כל עניני התורה. אבל זה שלא קרא ק"ש בזמנה, ודאי צריך וראוי שיקרא פרשיות אלה אחר הזמן, ורק אח"כ יעסוק בשאר עניני תורה. וזהו עיקר פשוטה של משנה, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, שלא הפסיד הקריאה ויש לו מקום וטעם לקרוא. אע"פ שבוודאי הפסיד המצווה במזיד או בשגגה.
ומה שאמרו בגמ', מאי לא הפסיד, לא הפסיד הברכות, כוונתם, שכיון שלקריאה אחר הזמן יש משמעות וענין מצד תוכן הפרשיות וקבלת עול מלכות שמים, מטעם זה יש גם ערך ומקום לברך הברכות, שאין ברכות ק"ש כברכת המצוות, המתייחסות לחיוב המצווה ולקיומה, אלא לתוכן הפרשיות האלה. וכיון שיש מקום לקריאה עצמה לאחר הזמן, יש גם מקום וטעם לברך. ובזה זכינו להבנה נפלאה גם בדברי המשנה וגם בסוגיית הגמ'.
ואם כנים דברינו אלה, למדנו הלכה למעשה מדברים אלה, שאין לברך ברכות ק"ש בלי לקרות ק"ש. ולכאו' זה יוצא מפשט הדברים גם בלי דברינו, שהרי כך נאמר במשנה, הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, וע"ז אמרו בגמ', לא הפסיד הברכות. ולא אמרו כלום במי שאינו קורא. אמנם בדברי רבותינו יש דיון בעניין, וצ"ע בהבנת הדברים.
ובכלל יש להתפלא על האומרים שאפשר לברך ברכות ק"ש בלי קריאת שמע, שהרי ברכת אמת ויציב מתייחסת לקריאת שמע, ואומרים שם, אמת ויציב, וכו', וטוב ויפה, הדבר הזה עלינו. ואיך אומרים דברים אלה בלי לומר לפניהם פסוקי קבלת עומ"ש.
ויל"ע האם ממשנה זו יש ללמוד שיש מקום לקרוא פרשיות אלו גם לאחר זמנם, אם לא קרא בתוך הזמן, או שמא גם אם קרא שמע בזמנה, יש מקום לקרוא שוב לאחר הזמן. ויש לדון הם לשון המשנה, הקורא מכאן ואילך, נראה כמדבר על כל מי שקורא אחר הזמן, או רק על מי שקורא רק אז, וצ"ע. והנפ"מ בשאלה זו היא לגבי ברכות ק"ש, מי שקרא ק"ש בזמנה, בלי ברכות, ורוצה לחזור ולקרוא אח"כ פעם נוספת, כדי לברך ברכות, יש לדון האם לקריאתו יש מקום ויכול לברך הברכות. והכרעת הפוסקים בעניין זה היא ברורה, שעושים כן.
וטעם הדברים לפי דברינו עד כאן, שגם לאחר הזמן יש מקום לקריאה, שהרי מזכיר ייחוד ד' ואהבתו, ושכר ועונש, שהם שורשי מצוות תלמוד תורה, ובכל עת יש מקום ומשמעות לומר את שורשי הדברים.
ומה שסדרו ותקנו חז"ל, לקרוא ק"ש על המיטה, נראה ששורשו במה שכתבנו, שעיקר ק"ש הוא לקרות כשהולך לישון, ורק שתקנו חז"ל ברכות לק"ש, וגם ציוו לקרות מיד בתחילת הלילה, ובפרט אם צריך להצמיד ק"ש לתפילת מעריב, ולכן הוסיפו עוד קריאה על המיטה, סמוך לשינה ממש.
מקורות:
דברים ו' ז', ברכות ט' ע"ב וי' ע"ב.
