אמרו חכמים במשנתם, בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד, שנאמר, ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר, ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ובגמ', בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש, אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה, אמרי לך ב"ש, א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש, וב"ש האי ובלכתך בדרך מאי עביד להו, ההוא מבעי להו לכדתניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן. ומסקנת הסוגיה שב"ש וב"ה פליגי אם יש שני אופנים של עוסק במצווה, וצריכים גם בשבתך בביתך וגם בלכתך בדרך, או שדי באחד מהם.
ואע"פ שב"ש במקום בית הלל אינה משנה, מ"מ מחויבים אנו להשתדל להבין את דברי ב"ש. ובפשטות הביאור הפשוט של המילים ובשכבך ובקומך הכתובות בתורה מתייחס לזמן הקריאה, כדעת ב"ה, ומה ראו ב"ש על ככה, ומה הגיע עליהם, לפרשו על צורת האדם בשעת הקריאה? ומבואר במשנה, שגם ב"ה היו מודים לפירושם, אם לא שדרשו מקרא, ובלכתך בדרך. וגם צ"ע מהי הדרשה משם, הרי בפשטות לכתך בדרך זהו זמן נוסף שהתורה חייבה. ובגמ' אמרו, שב"ש למדו מכך שלא כתוב בבוקר ובערב, שזו צורת הזמן בפשטות, שיש כאן עניין נוסף של מצב הקריאה, כאילו כתוב כשאתה שוכב וכשאתה קם. וזה לכאורה צ"ע.
ונראה, שפשוטה של תורה במילים בשכבך ובקומך, מצווה את האדם לילך לישון עם ייחוד ה', ולקום ליומו עם ייחוד ה'. ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם מונים ק"ש של לילה ושל יום כשתי מצוות (רמב"ן) או כמצווה אחת (הרמב"ם). ולמעלה כתבנו לבאר מחלוקתם, אם שתי פעמים שציוותה התורה לקרוא ק"ש הכוונה לשני פרקי זמן ביום, או שהם שני מצבים שונים במהותם, ולכן נכון שיימנו כשתי מצוות. ואת שיטת הרמב"ן בזה אפשר לנסח שנצטווינו לייחד שמו, בתחילת היום, ולהכריז על היום החדש ועל תוכניותיו של אדם את ייחודו ומלכותו, ובסוף יומו, כשמסיים אדם את עמל יומו, הוא מחזיר את כל ענייניו למלכות ה'.
ונראה שב"ש למדו שהחיוב לקרוא בשעת שכיבה ובשעת קימה, עניינו הוא לצרף גם לשנתו של אדם וגם לקימתו את דברי התורה על ייחוד ה', ועל זה מורה הלשון, בשכבך ובקומך. וסברי ב"ש שדבר זה הוא מעיקר המצווה. ולכן דרשו לחייב שיעמיד אדם את עצמו בצורת שכיבה בקריאה של ערבית, ובצורת עמידה בקריאה של שחרית. ואע"פ שגם הם לא סברו שהאדם חייב לקרוא ק"ש דווקא סמוך ממש לשנתו ולקימתו, מ"מ העמדת צורת העמידה נותנת את צורת הקריאה הנכונה. וזוהי הדרשה שהובאה על זה בגמ', שאם כוונת התורה היתה רק על זמן מסוים, היה כתוב בבוקר ובערב, שאלו הם זמנים מסוימים. אמנם המילים בשכבך ובקומך, ראויים להתפרש שיש כאן שני עניינים מצטרפים, זמן הקריאה וצורתה.
וב"ה פליגי על משנת ב"ש, ולמדו זאת ממה שכתוב ובלכתך בדרך. ונראה שהם אינם רואים שזמן חובת הקריאה, בשכבך או בקומך, משפיע על תוכן הקריאה, ולעולם לקריאה יש משמעות אחת. ודרשו זאת מקרא כדכתיב שהרי קוראים קריאת שמע בכל מיני מצבים, כמו שכתוב, ובלכתך בדרך, ומזה יש ללמוד שלקריאה עצמה אין משמעות מיוחדת בשעת שכיבה או בשעת קימה, וכל אדם קורא כדרכו.
ומבואר בסוגיית הגמ', שלב"ש אין דורשים מקרא דבלכתך בדרך, משום שהוא נדרש להם לפטור את עוסק במצווה ממצוות אחרות, ולדידהו יש שני אופנים של עוסק במצווה, וצריכים שני פסוקים כדי ללמוד את שני האופנים, ואילו בית הלל למדו את שני האופנים מפסוק אחד. ונראה שאין שורש המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בדיני עוסק במצווה, אלא בגדרי ק"ש בשכבך ובקומך. ובית שמאי סברי שהפסוק בלכתך בדרך אינו עניין לק"ש של שכיבה וקימה, ויש לו גדר אחר לגמרי, ואילו ב"ה סברי שכל אופני ק"ש אחד הם.
ובאמת לדינא אין הפסוק בלכתך בדרך מתפרש על ק"ש, כי אם על מצוות ת"ת, כמבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות שלו, הוא שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה הוא שנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו – ושננתם לבניך. והכוונה להמשך הפסוק, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. ואעפ"כ אפשר לקיים את דרשת בית הלל מהפסוק הזה לצורת קריאת שמע, משום שבעיקר הפשט אין הבדל בין חלקי הפסוק, וכולו עסוק במצוות ייחוד ה', ומה שלמעשה מתפרש חלק מן הפסוק לת"ת, זהו ביחס לקיום המצווה למעשה, וכדרכה של תושבע"פ, שבהלכה למעשה מתפרשת כל מצווה כדרך שנכון לקיימה למעשה. אבל בשורש הדברים הכל מדבר על ק"ש, ויש ללמוד מזה על זה.
ויש להוסיף ולומר, שדעת בית הלל היא שקריאת שמע נקראת בכל צורה שהיא, ואין לקבוע צורה מסוימת לק"ש, משום שעיקר המצווה הזו שייחוד ה' חל על המציאות כולה, כמו שרואים מקרא דבלכתך בדרך. ואולי זוהי הסיבה שמי שנוהג כב"ש הוא מגונה לב"ה, משום שלשיטתם הסדר הוא שקוראים בכל צורה שהיא. ועיין בשו"ע שכתב, מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין. ועוד שם, היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע צריך לעמוד בפסוק ראשון. ויל"ע אם בזה שהוא עומד בפסוק ראשון באמצע הליכתו כדי לכוון יותר, הוא גורע במה שאמרו, כל אדם קורא כדרכו. ויתכן שהגנאי לנהוג כב"ש הוא מפני שהוא כמערער על הכרעת ההלכה כב"ה.
