בתוך הלכות קריאת שמע, במשנה ובגמ', ברמב"ם ובשו"ע, נכללים הלכות הנוהגות לטהרת המקום שבו קוראים את שמע, מצואה ומערוה. בהלכות אלו נאמרו פרטים רבים, שנתבארו בסוגיית הגמ' בברכות, והוכרעו להלכה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. שורש כל אלו ההלכות, אינו במצוות קריאת שמע ובהלכותיה, אלא בפרשת מחנה צבא ישראל, שם כתוב, כי ה' א-לוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר, ושב מאחריך. ומשמעות הדברים שארון הברית נלקח אל המלחמה, כמבואר בתורה, ונוכחותו מחייבת בהנהגה של קדושה, טהרה ונקיות. שהרי על נסיעת הארון אומרים, קומה ה', ועל מנוחתו אומרים, שובה ה'. השכינה שורה על הארון. אמנם בדברי הרמב"ם התבאר, ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד שנאמר והיה מחניך קדוש. והיינו שהשכינה שורה במחנה ישראל גם אם לא הביאו את הארון.
וכתב על זה הרמב"ן בפירושו, כי המחנה כולה כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפילה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל מראה העיניים. ועוד שם בדברי הרמב"ן, וטעם כיסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ותהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד, מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעיני רואה אין רע. נכללו בדבריו שני עניינים, הא', שטהרת מקום התפילה נלמדת מן המקדש. והב', שדי בכיסוי הצואה ואין צורך לסלקה משם, משום שאין הצואה כטומאה שבוקעת ועולה, אלא שאסור לראותה בשעה שהלב דבק בשם הנכבד, משום שראיית הדברים הנמאסים מולידה גנאי בנפש ומשבשת כוונת הלב.
ובאמת יש לעיין בהבנת דברי הרמב"ן, שכל הקפידה היא בראייה, שהיא המולידה גנאי בנפש ומשבשת כוונת הלב, וראייתו מהא דמועיל כיסוי לצואה. ולכאורה ברור הדבר שיש איסור בצואה במקום תפילה גם אם אין רואים אותה, כמבואר בגמ', היה מתפלל ומצא צואה במקומו, אמר רבה אע"פ שחטא תפילתו תפילה. מתקיף ליה רבא והא זבח רשעים תועבה, אלא אמר רבא, הואיל וחטא אע"פ שהתפלל, תפילתו תועבה. והמדובר הוא כשבשעת תפילתו לא ראה את הצואה ולא ידע מקיומה. ובכל זאת איסורא עבד. אלא דפליגי רבה ורבא, אם האיסור שעבר פוסל את תפילתו. וזהו טעם ההלכה – ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה, וברש"י, בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית. והיינו שבבית אין צורך לחשוש שיש שם צואה, שאין דרך להניח צואה בבית. וכל זה אע"פ שאינו רואה אותה כלל.
יתר על כן, משמעות הדברים שמי שתפילתו תועבה אינו מפני שהצואה פוגמת ופוגעת בתפילה, אלא מפני החטא, מהא דמייתינן קרא דספר משלי – זבח רשעים תועבה. ועיקר הדין הוא שכבוד התפילה דורש נקיות המקום, וכשמתפלל במקום צואה חוטא בחוסר כבוד לתפילה. והרמב"ן דיבר על ההשפעה של הצואה על כוונת התפילה.
ולהיפך, יש להוכיח שראיית צואה מותרת בשעת התפילה. למדנו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא, והא קמיתחזיא. ומבואר שרק בערווה יש איסור בראייתה בשעת ק"ש, ואילו בצואה לא איכפת לן בראייה.
וצורתא דשמעתא, שגדר האיסור בצואה הוא שתהיה הצואה ברשותו. וכיסוי הצואה מועיל להתיר לקרוא ק"ש, מפני שכל המכוסה אינו נקרא שנמצא ברשותו. ולכן שיעור המרחק הנדרש מצואה הוא ארבע אמות, שהוא כרשות אחרת. וצריכים אנו להתבונן בדברי הרמב"ן ובמשמעותם.
ונראה לומר, שהרמב"ן בא לפרש מהי הסתירה בין צואה לתפילה, ומדוע נוכחות הצואה פוגמת ופוגעת בכבוד התפילה, ולדעתו הפגם שהצואה פוגמת בכוונת המתפלל היא שורש וסיבת הסתירה, אבל אין ספק שגם צואה שאינה נראית היא פגיעה בכבוד התפילה, משום שאין ראוי שיהיו במקום תפילה דברים הסותרים אותה ופוגמים בכוונת המתפלל.
וצריך לומר, שחז"ל הבינו שמקום תפילה הוא קדוש ודומה למקדש, וזוהי הבנה בפני עצמה, ובלעדיה לא ייכון כל האיסור להתפלל במקום צואה, באופן שהצואה אינה נראית ואינה טורדת ופוגמת כוונת המתפלל. ויש מקום להתבונן ולראות איזוהי הדרך שהתורה מתפרשת. התורה אמרה שמחנה המלחמה הוא מקום השראת השכינה. תחילת הדברים בהוראה לקחת את ארון הברית אל המלחמה. המשכת הדברים היא שכל מלחמה היא מקום השראת השכינה, כמו שכתב הרמב"ם. ומשמעות הדברים שכיון שראוי לקחת למלחמה את ארון הברית, ההנחה היא שה' מגיע לשם גם בלי ארון, כדי לתת אויבינו בידינו. ומשם אנו ממשיכים ללמוד שהמתפלל לפני ה', או לומד תורה, השכינה שורה עימו לשמוע תפילתו וללמדו תורה, וממילא כבוד ה' דורש שיהיה המקום נקי מצואה הסותרת את התפילה במהותה.
ודע שבשו"ע כתב, היתה (הצואה) בבית אחד והוא בבית אחר, אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת, קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ויתכן שהרשב"א הוא כהרמב"ן, ששורש החסרון בצואה הוא מפני שראייתה משבשת כוונת הלב, ולכן אין מועיל רשות אחרת אם רואה אותה. ואילו הרא"ש סבר שהפגם הוא בעצם זוהמת הצואה, שסותרת את הכבוד הראוי למקום שהשכינה שורה.
מקורות:
דברים כ"ג ט"ו וברמב"ן, במדבר י' ל"ה-ל"ו, רמב"ם פ"ו מהל מלכים הלט"ו, ברכות כ"ב ע"ב, משלי ט"ו ח', ברכות כ"ב ע"א, שו"ע או"ח סי' ע"ט סעיף ב'.
