הראנו למעלה, שגדר טהרת מקום תפילה מצואה, אינו שייך לראיית הצואה, אלא להימצאות הצואה ברשות המתפלל. ולכאורה זה מבואר בגמ', שהרי אמרו – צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא. ומבואר שבצואה לא איכפת לן בראייה.
אמנם אין הדברים פשוטים, שהרי מבואר שהצואה אוסרת להתפלל ולקרוא ק"ש במרחק ד' אמות, ולפניו כמלוא עיניו. ובפשטות, די בד' אמות להחשיבו רשות אחרת, אלא שלפניו יש חסרון נוסף שהוא רואה אותה, ולכן אסור לקרות. ומדוע בעששית לא חשו לראיה.
ובאמת נחלקו רבותינו, ביושב בצד צואה, ופתח הבית הפתוח מבדיל בינו לבין הצואה. דעת הרא"ש להתיר, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן בה שפיר והיה מחניך קדוש. אבל הרשב"א אסר אם רואה אותה. ובמשנ"ב כתב לבאר שיטת הרשב"א, דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחילת המקרא. ולכאורה יש כאן, לשיטת הרשב"א דין נוסף שאסור לקרוא ק"ש כשרואה צואה, והרא"ש אינו סובר כן. וצ"ע מדוע להרשב"א מותרת צואה בעששית, ומדוע להרא"ש צריך להרחיק מן הצואה כמלוא עיניו.
ונראה שלעולם אין איסור ראיה בצואה, והיה מחניך קדוש כתיב, והכל תליא בגדר מקום. אלא שיש מקום לדון בהגדרת מקומו של אדם, ובזה הראיה מגדירה את המקום, וכשאין מחיצה כלל, כמו מלפניו, כו"ע מודו שנחשב ברשותו. וכשמכוסה לגמרי, גם אם בכיסוי שאינו מונע הראיה כלל, מותר לכו"ע, כלשון הגמ', בכיסוי תליא מילתא. והיינו, כשהוא בוודאי רשות אחרת, לא אכפת לן בראיה. ובפתח פתוח נחלקו רבוותא, להרא"ש מותר, משום דהווי כצואה בעששית, והיא רשות אחרת לגמרי. והרשב"א סובר שמחיצה כזו אינה נחשבת רשות אחרת לעניין צואה.
ובמשנ"ב שם הביא דיש אומרים (מג"א), שגם הרשב"א מודה במקום שאינו רואה, כגון בלילה, או שמעצים עיניו. ואם כנים דברינו אי אפשר לומר כן, כיון שהראיה אינה אוסרת, כמו שמבואר בדין עששית, אלא שצורת פתח כזו אינה נחשבת חציצה, וממילא לא מהני כלום שמעצים עיניו או לילה.
ואל ירע בעיניך שצורת הפתח, או מרחק ד' אמות, או גובה עשרה טפחים, שלעניין שבת בוודאי נחשבת רשות אחרת, ובכל זאת לגבי צואה ס"ל להרשב"א שאין בה די להחשיבה לרשות אחרת, משום שבוודאי יש מקום להגדרות שונות של מקומו של אדם, לפי העניין. ובזה דריש הרשב"א דקרא ולא יראה בך ערוות דבר, אע"ג דקאי אערווה ולא אצואה, יש בו כדי ללמד שגם לגבי צואה הראיה מגדירה את המקום.
ובכלל, בפשוטה של תורה אין כאן שני עניינים נפרדים, שהרי הפסוק אחד הוא, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך, להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ושורש סברת הרשב"א הוא בדברי הרמב"ן בפירוש התורה, שגם בצואה שורש העניין הוא בראייה, שראיית הצואה פוגמת בנפש המתפלל ומפריעה כוונתו. ויל"ע אם אפשר ללכת בסברא אחרת, שעצם מציאות הצואה, פוגעת בכבוד ה' השוכן במחנה ישראל, והוא הדין כשמתפלל, הרי מזכיר את ה' ומדבר עליו ועימו, והשכינה שורה עליו, וראוי לכבד מקום שכינה, ושלא יהיה שם לכלוך. ואולי זוהי תפיסת הרא"ש שהראיה אינה נוגעת לכאן כלום. ומה שלפניו צריך מרחק של מלוא עיניו, אינו מכריח שהוא קשור לראייתו את הצואה, ובמפורש חזינן שגם בלילה, או בסומא זה הדין. ואולי מלוא עיניו הוא הגדרת המקום, וצ"ע בזה.
ועכ"פ יש ללמוד שהזכרת שם, ודברי תורה ופנייה אל ה', יש בהם השראת השכינה, שהרי ה' שומע תפילותינו ומאזין לתורתנו, וחייב לנהוג בכבוד ובקדושה במקום תפילה. ובגמ' הובאה הוו"א שמקום שהתפללו בו אסור להטיל שם מי רגליים, משום שהמקום נתקדש. ואע"פ שדין זה נדחה, וכמאמר הגמ', אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, היינו מפני שהתפללו שם בדרך עראי, ולא בקביעות, והשכינה לא שרתה שם בקביעות. אבל מקום הקבוע לתפילה מתקדש בקדושת בית הכנסת, משום שהשכינה שורה שם מפני התפילה, וכיון שהמקום נועד בקביעות לתפילה, השכינה שורה שם בקביעות.
ובבה"ל דן אם שרי לתקוע בשופר בבית הכיסא, וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם, ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי? לא מצינו כן בשום מקום וצ"ע.
ובהמשך, ואפשר שהטעם הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצוה שציונו הש"י, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בד"ת. וגם י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו, דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה וכ"ש המצוה עצמה.
ולכאורה יש לדון אם צורת כל המצוות היא עבודה לפני ה', או שיש מצוות שעניינם הוא תיקון צורת החיים הראויה. ואם כנים הדברים לא נכון לדון על כל המצוות בשווה. ומו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל טען שמצוות שופר שאני, שהיא לזכרון, ובמהותה היא פנייה אל ה' וקריאה אליו. וקרן פרה פסולה לשופר, משום דכלפנים דמי. והוא הדין ארבעת המינים, שיסודה הוא שמחה לפני ה'. ובירושלמי דרשו שלולב היבש פסול, משום דכתיב, לא המתים יהללויה, והיינו שהמינים משמשים להלל, ואולי לכן יאסר לתקוע בשופר וליטול לולב במקום טינוף.
מקורות:
ברכות כ"ה ע"ב, מחלוקת הראשונים הובאה בשו"ע או"ח סי' ע"ט סעיף ב' ובמשנ"ב שם ס"ק י"ד, דברים כ"ג ט"ו, בה"ל סי' תקפ"ה, ר"ה ל"ג ע"א, שם כ"ו ע"א, ירושלמי סוכה פ"ג הל"א, תהילים קט"ו י"ז.
