ספר דברים כולל את נאומו של משה לפני מותו. הוא מכונה אצל חז"ל משנה תורה, משום שכוונת הנאום היתה לפרש את התורה, כדברי הכתוב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. רבותינו הראונו איך מצוות רבות, שנזכרו כבר בארבעת החומשים חוזרים שוב בספר דברים בתוספת ביאור. יחד עם זאת, יש ברצוננו להראות את היסודות הגדולים שהספר מלמד, שהם ביאור לכל

  ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שמעך, ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמר. אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאול. אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף

איש איש מבית ישראל, אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן,

ברכתו של משה את בני ישראל לפני מותו, מתייחסת לשבטי ישראל, כל שבט כברכתו. אלא שתחילת הברכה עסוקה בעם ישראל כולו, ומתארת את עיקר מעלתם וברכתם של ישראל. ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו. אף חובב עמים, כל קדושיו בידך, והם תוכו לרגלך, יישא מדברותיך. תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת

הרמב"ן, בסופה של שירת האזינו, כותב כמה משפטים על מהותה של השירה. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו. וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת

פרשת נצבים – מצוות הדבקות לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך. מצוות הדבקות נזכרה בתורה גם בכתוב, ובו תדבק. הגמ' מביאה בעניין פסוק נוסף, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום, ומבארת, וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב, כי ה' אלוקיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה

כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. למדנו בגמ', שהמילים ולא תשים דמים בביתך, אינם בבחינת טעם בלבד, אלא יש כאן לאו, כמבואר, מנין שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל, לא תשים דמים בביתך. למדנו שכל סכנה אסורה משום ולא תשים דמים בביתך. ואמרו, גגך

וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלוקיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'. חלק כחלק יאכלו, לבד ממכריו על האבות. משמעות הדברים הפשוטה היא, שבכל עת שיבא הלוי אל המקדש, יוכל לעבוד עבודה שם, וכמו שמפורש בכתוב, ככל אוות נפשו. מלבד זאת,

פרשת עקב – ארץ הנהרות וארץ הגשם כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. פסוקים אלו, בקריאה ראשונית, מלמדים על מעלה טכנית שיש לארץ ישראל, על מצרים, משום שבמצרים החקלאות מקבלת את

פרשת ואתחנן – דרישת ד' ובקשתם משם את ד' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. מבואר כאן, שיש מצב שבו הקב"ה אינו זמין לאדם, והאדם יזדקק לעמל רב כדי למצוא את ד', והוא אכן ימצא, עם יעמול כראוי. מהו פירוש הדבר לבקש את ד'? האם הכוונה לתפילה ולקבלת שפע? אונקלוס מתרגם, ותתבעון מתמן דחלתא דד' אלקך. הכוונה כאן

אחרי שחטאו ישראל במרגלים, ונגזר עליהם להתעכב ארבעים שנה במדבר, ושכל אותו הדור לא יזכו להיכנס לארץ, וימות במדבר, הצטערו ישראל מאד, ככתוב, ויתאבלו העם מאד. הם התעוררו לעלות לארץ מרצונם, ולהתעלם מגזירת ד' שגזרה עליהם להישאר במדבר. מבואר בכתוב, שהם ראו את הצעד הזה, של העלייה לא"י, כתקון לחטאם, כנאמר, ותענו ותאמרו אלי, חטאנו לד', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל