הרמב"ן, בסוף שירת האזינו, כתב על תוכנה של השירה. והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור. השירה מתארת את המסגרת של ימות עולם ואת מקומם של ישראל בהיסטוריה. וממשיך הרמב"ן, אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, על כרחן של מינין. שהרי בשירה אין הגאולה תלויה בתשובה, והיא מובטחת מידיעת ייחוד ה',

  והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרווה את הצמאה. המילים האחרונות של הפסוק הזה סתומות במקצת, ולכן זכו לפירושים שונים מרבותינו מפרשי התורה. רש"י מפרש, לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. הרווה

  וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. הפסוק הזה פותח את פרשת מקרא ביכורים. התורה מצווה את היהודי המביא מראשית פירות שדהו לה', לומר לפניו דברי שבח ותודה על טובותיו לישראל, כשחלק מרכזי בסיפור הוא גאולת מצרים. לכן הפסוקים האלה הם גם הבסיס להגדה, כדברי המשנה

  ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל, בית חלוץ הנעל. פשוטה של תורה, החליצה, היריקה והאמירה, הם מנהגי ביזוי שציוותה תורה במי שממאן לבנות את בית אחיו. אמנם בתושבע"פ למדנו שחליצה מתרת את היבמה לשוק, כנאמר במשנה, היבמה נקנית בביאה, וקונה

  בעגלה ערופה ובפרה אדומה מצאנו דין ייחודי, שלא מצאנו במקום אחר. בשתיהן ציוותה תורה שלא תעשה בהם מלאכה מעולם. בפרה אדומה כתוב, אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה כתוב, עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול. ואכן, בגמ' למדנו שכל המלאכות פוסלות בפרה אדומה, ולאו דווקא עול, משום שבעגלה נאמר, ולא עובד בה. מצאנו הבדל בגדר

כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך, הזכר תקדיש לה' אלוקיך, לא תעבוד בבכר שורך, ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה, במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך. וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלוקיך. בשעריך תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאייל. זוהי מצוות בכור בהמה טהורה, שקרב על המזבח תם,

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, על הארץ הטובה אשר נתן לך. בפסוק זה נלמדת מצוות עשה מן התורה לברך ברכת המזון. ההשקפה הראשונה רואה כאן את החובה הפשוטה, לשבח את ה' על ההנאה והתועלת שיש לאדם באכילת שובע. ואכן, מצאנו בגמ', משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן. והמשמעות היא שעל עצם האכילה והשביעה התחייבו בברכת הזן,

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. נצטווינו לקרוא את הפסוק הזה מדי יום, ובזה אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים. כך מנסחת זאת המשנה, למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. עלינו להתבונן מהי קבלת מלכות שמים בפסוק הזה. המילה אלוקינו, מעוררת שאלה. מהי המשמעות של ייחוסו