ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. במבט ראשון, פסוק זה הוא כמעט חזרה מלאה על הפסוק הפותח את פרשת ראה, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אין בכך קושי, שכן כמה וכמה חזרות יש בפסוקי ספר דברים, ואע"פ שברור הדבר שלכל מילה בתורה יש משמעות בפני עצמה, עדיין לא זכינו לעמוד במקום שבו

באמצע התוכחה, נאמר, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. בקריאה ראשונה נראה שמדובר כאן על חשיבות העבודה לפני ה' בשמחה. ואם כי פסוקים רבים מורים על חובה זו, מ"מ בפסוק הזה יש קושי גדול לפרש כן, משום שמהבנה זו יצא שכל ייסורי

את ד' האמרת היום, וד' האמירך היום. בפרשה קטנה זו מציגה התורה את ההדדיות שבקשר שלנו עם הקב"ה. מופיעים כאן דברים שאנחנו עשינו בשבילו, ודברים שהקב"ה עשה בשביל עם ישראל. אנחנו הכרנו בבורא העולם כאלוקים, והוא בחר בנו ועשה אותנו לעם סגולה, וזו מתנה נפלאה שקבלנו ממנו. מעניין מאד לראות, שבתוך הדברים מוזכרת פעולה אחת בשני הצדדים. את ד' האמרת

כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. למדנו בגמ', שהמילים ולא תשים דמים בביתך, אינם בבחינת טעם בלבד, אלא יש כאן לאו, כמבואר, מנין שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל, לא תשים דמים בביתך. למדנו שכל סכנה אסורה משום ולא תשים דמים בביתך. ואמרו, גגך

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. מן הפסוק הזה נלמד לאו דאורייתא, על אכילת מעשר שני מחוץ לחומה, כמבואר ברמב"ם, כל האוכל כזית מעשר שני, או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים, לוקה, שנא', לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך, תירושך ויצהרך. כך למדו בגמ'

הסוגיה של בית המקדש, והחובה להעמיד בו את עיקר העבודה לד', היא סוגיה גדולה ומהותית, שהתורה מרחיבה בה בפרשת ראה. כמה פעמים חוזרת התורה על האיסור לעבוד שום עבודה של קרבנות מחוץ למקום אשר יבחר ד'. הקרבת קרבנות מחוץ למקדש זהו איסור שחוטי חוץ, שחייבים עליו כרת, כמו שכתוב בפרשת אחרי מות. גם מצוות עבודה שאינם קרבנות, כמעשר שני וכדומה,

בפרשת שופטים אנו למדים על סמכותו של השופט אשר יהיה בימים ההם. כי יפלא ממך דבר למשפט – אם יווצר ספק בדבר המשפט הנכון והראוי באחד מענייני התורה, או כאשר יווצר וויכוח בין החכמים מהו הדין הנכון – דברי ריבות בשעריך, בכל מקרה כזה התורה מצווה אותנו ללכת אל המקום אשר יבחר ד', ולשאול שם את מורי ההלכה. זהו כוחה

יש בידינו שני פירושים מחז"ל לפסוק והלכת בדרכיו. אונקלוס מתרגם, ואזלת באורחן דתקנן קדמוהי. פירוש, הציווי הוא לנהוג באותן דרכים שהן ישרות ומתוקנות בעיני ד'. לעומת זאת, חז"ל בספרי מפרשים את הציווי, ללכת בדרכים שד' בעצמו הולך בהם. אלו דרכי הקב"ה, שנאמר ד' ד' א-ל רחום וחנון. מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון. בעוד שאונקלוס מבין

הפסוק לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, מצווה אותנו שלא להוסיף ושלא לגרוע ממצוות התורה. הרמב"ם בכמה מקומות הקשה, מדוע המצוות שתקנו חכמים וחייבו אותנו אינם בגדר תוספת על מצוות התורה? מצאנו כמה תשובות לשאלה גדולה זו. המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה, כותב שתוספת לדבר ד' היא רק אם מוסיף למצווה עצמה או מגרע ממנה,

חז"ל בגמ' מגדירים את ההבדל בין הקללות שבחומש ויקרא לאלו שבחומש דברים, במילים הבאות, קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרן, וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. דיבורים אלה קשים להבנה וצריכים ביאור, וכי חומש דברים איננו דברי ד', חלילה? הרי כל מילה בכל התורה כולה היא דבר ד', ומשה רבנו כתבה מפי ד', וכלשון הרמב"ם, שהוא (משה) במעלת

הרמב"ן, בסוף שירת האזינו, כתב על תוכנה של השירה. והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד כל המוצאות אותנו בביאור. השירה מתארת את המסגרת של ימות עולם ואת מקומם של ישראל בהיסטוריה. וממשיך הרמב"ן, אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, על כרחן של מינין. שהרי בשירה אין הגאולה תלויה בתשובה, והיא מובטחת מידיעת ייחוד ה',