זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, עשירית האיפה סולת, מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. והכהן המשיח תחתיו מבניו, יעשה אותה חק עולם לה'. בתושבע"פ למדו מכאן שתי מצוות. האחת, היא שציוונו שיקריב כהן גדול כל יום תמיד מנחה בבוקר ומנחה בערב. השיעור – עשירית האיפה, הוא שיעור שתי המנחות שקרבות כל יום. והשניה, אין הכהן עובד

בפרשת ויקרא למדנו את עיקרי הדינים של הקרבנות לסוגיהם, עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. פרשת צו, חוזרת על כל אלו, ומוסיפה בכל אחת פרטי דינים, כשכל סוגיה פותחת במילים, זאת תורת העולה, המנחה וכן כולם. כך מפרש רשב"ם – כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא, חוזר וגומר כל דיניהם. לדוגמא, בעניין האשם הוסיפה התורה בפרשת צו את המקום שבו צריכים לשחוט

בפרשת צו נאמר בתורה איסור כולל, כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'. גם את החלק שאוכלים הכהנים מן המנחות, אסור להם לאפות אותו חמץ. בפשטות, הציוויים האלה יוצרים לנו קושי מסוים. אנו מכירים את איסור החמץ מחג המצות. הקשר הישיר בין איסור החמץ ליציאת מצרים ולחג, הוא האופן שבו התרחש נס הגאולה, כמו שאנו אומרים בהגדה של

ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת, והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי, באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו, עוונה תשא. פשוטה של תורה, אסרה התורה לאכול את הזבח לאחר שני ימים מזביחתו. אכילה זו היא עוונה ויש