קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא. וכתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, היא שציוונו לקדש בכורות, כלומר, להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. הרי לנו מצוות עשה אחת, המצווה לנהוג קדושה בבכור אדם, בבכור בהמה טהורה, ובבכור החמור. וגדרי הקדושה, כמובן, שונים בכל אחד מהם. בכור בהמה טהורה קרב על גבי המזבח, בכור החמור

פרשת בא מציגה בפנינו את הפסח בצורתו הראשונית, כפי שנצטוו ישראל לעשותו במצרים, ולא כפי שחלה עלינו מצוותו לדורות. יש כמה הבדלים בין צורת פסח-מצרים לצורת פסח דורות, והיינו רוצים להתייחס לאחד מהם. המילה 'קרבן' אינה מופיעה בפסח מצרים. האמת היא שקשה להבין במה פסח מצרים היה קרבן. הנקודה המרכזית של כל קרבן היא זריקת הדם על המזבח, ודבר כזה

בסוף פרשת בא, אחרי התיאור של יציאת מצרים כולה, מופיעה בתורה מצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ. מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך. לזה התורה מוסיפה את מצות סיפור יציאת מצרים. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. רש"י מפרש את הפסוק פירוש שמתקבל לגמרי כפירוש

  הרמב"ם מנה את תפילין של יד ושל ראש כשתי מצוות נפרדות, משום שאין הם מעכבים זה את זה, ואפשר לקיים כל אחת בנפרד. הוא העתיק גם מן הגמרא: מאן דלית ליה שתי מצוות, חדא מצווה לא ליעביד. ומבואר שהן שתי מצוות. לעומת זאת, התכלת והלבן בציצית, הן מצווה אחת, למרות שאינם מעכבים זה את זה, והביא על זה את