בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. מפסוק זה נלמד לאו מדאורייתא, כדברי הרמב"ם: שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות, והוא אמרו יתעלה, בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. איסור זה, שהוא אחד משס"ה לאוין, ונוהג לדורות, צריך ביאור. הרי גם לשולחן היו בדים, וגם למזבח החיצון ומזבח הזהב, ומדוע רק בארון נצטווינו שלא להסיר את הבדים. לדבר זה

  הרמב"ן, בהקדמתו לספר שמות, קובע שחומש שמות הוא – ספר הגלות והגאולה, אלא שלא נסתיים הספר ביציאה ממצרים, אלא בסיום מלאכת המשכן, משום שרק אז – שבו ישראל אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. רק משזכו ישראל להשראת השכינה בתוכם, הושלמה הגאולה והגיעה לתכליתה. בדברי הרמב"ן עולה בפנינו בבהירות מטרתו ומשמעותו

בחדר הפנימי שבמקדש, בקודש הקדשים, עמד ארון הברית. בתוכו הניחו את הלוחות, שהוריד משה מן ההר, ועליהם הניחו את הכפורת. הלוחות אינם אחד מן הכלים שבמקדש, אלא העניין המרכזי שבו. הם מכונים 'עדות', ככתוב, ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, משום שהם מעידים, בעצם נוכחותם, על הברית בין הקב"ה לישראל, ועל שמם מכונה המקדש כולו – משכן העדות.

ועשית שנים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים. הכפורת היא כיסויו של הארון, שבתוכו נמצאים הלוחות. חלק מן הכיסוי, הם הכרובים, העומדים על הארון, כשפניהם מכוונים אל הכפורת מחד, ואיש אל