על פסוק בספר איוב, המתאר את צרותיו של איוב, דרשו חז"ל שני מדרשים שונים, האחד מונה את ארבעת הגלויות, שאותן עובר עם ישראל בתולדותיו. לא שלוותי – מבבל, ולא שקטתי – ממדי, ולא נחתי – מיון, ויבא רוגז – באדום. ובמדרש אחר, על צרותיו של יעקב, לא שלוותי – מעשו, ולא שקטתי – מלבן, ולא נחתי – מדינה, ויבא רוגז – בא עלי רוגזו של יוסף. ארבעת הגלויות הן סוגיה גדולה ורחבה, ששורשה בחזון דניאל, ובמדרשי חז"ל נדרשות הגלויות בפסוקים רבים בכתבי הקודש. ריבוי הפרשיות הנדרשות על הנושא הזה, מלמד את כמה עניין הגלויות הוא מרכזי ומהותי בתוכנית האלוקית שעם ישראל נועד לעבור. כמובן, כל אחד מן המדרשים בא להאיר זווית מסוימת בסוגיה הזו. במדרש המוצא את ארבעת המלכויות בפסוק, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, מתכוונים חז"ל ללמד אותנו כיצד הונחו ביסוד הבריאה ארבעה אופנים של הרס וחורבן, שמהם קיבלו ארבעת המלכויות את כוחן. מדרש אחר מוצא אותן בפסוק הנאמר באברהם, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, וככל הנראה נרמזו כאן ארבע דרגות, או ארבעה סוגים, של הסתר פנים וחושך. יש מקומות במדרש שמעמידים את הגלויות כהיבטים שונים של רוע ושל טומאה, ולכן דורשים את הגלויות מהגמל, השפן, הארנבת והחזיר, שהם ארבעה בהמות טמאות שהזכירן הכתוב במפורש. כך ראוי ונכון להשתדל לאסוף את רמיזותיהם של חז"ל מכל מקומות מושבותם, כדי לרדת לבירורה המלא של הסוגיה המופלאה והגדולה הזו.
ההשוואה בין צרותיו של יעקב, לארבעת הגלויות, שחז"ל לא הציגו במפורש, אבל היא עולה מכך שדרשו פסוק אחד על שניהם, נובעת כנראה מכך שחייו של יעקב הם שורש לקיום בגלות בכלל. יעקב מסכם את חייו במשפט הקשה, מעט ורעים היו ימי שני חיי. בפעם הראשונה שהקב"ה מדבר איתו הוא מעמיד אותו על תכנית חייו, שהיא היציאה לגלות והשיבה ממנה, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. עכ"פ, כיון שידוע לנו שמעשה אבות סימן לבנים, נמצא אצל האבות שורש גם לגלות, והוא יעקב, שרוב חייו היו במצור ובמצוק, ורק בי"ז השנים האחרונות היה בשלווה, כשבניו לצידו. על שנים אלה אמרו חז"ל, שהיו מעין עולם הבא.
וארבעת הצרות שפקדו את יעקב מקבילות לארבעת הגלויות, מבחינת הכאב שגרמו לישראל. ונראה שאפשר לראות את ההקבלה ביניהן, שהרי כל אחת מהגלויות מתאפיינת בצורה מסוימת של מצוקה. המצאות יעקב אצל לבן דומה בכמה בחינות לגלות בבל, שהרי נבוכדנצר הפך את ישראל לעבדים, וניצל את כוחם, וכך עשה גם לבן ליעקב, וכדבריו, הבנים בני, הבנות בנותי, וכל אשר לך לי הוא. יעקב מתאר את קושי עבודתו בעשרים שנים אלו, הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני. גם המקום שבו ארעה צרת לבן סמוך וקרוב לבבל, שבו השתעבדו ישראל לנבוכדנצר.
צרתו של עשיו היא מקבילה לגלות מדי, שהרי בגלות מדי הגיע נכדו של עשיו, המן הרשע, וביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, כמו שעשיו בא בארבע מאת איש, להילחם עם יעקב, ככתוב, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים. בולט מאד גם, שבשני הסיפורים היה פחד וסכנה גדולה, אבל הקב"ה עמד לנו בעת צרותינו, ואיש לא עמד בפניהם, וגם על יעקב נאמר, ויבוא יעקב שלם. שני הסיפורים היו סמוכים לשובם של יעקב וישראל לארצם.
צרת דינה מקבילה לגלות יון. הן מתרחשות בא"י, ומופיע בהן המושג, לטמא. שכם בן חמור טימא את דינה, והיוונים טימאו את השמנים במקדש. כמו שהרמב"ם כותב בתיאור גזירות יוון, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. ברור גם שטומאת השמנים היא ציור לעובדה שבגלות יוון היתה ליוונים את המגמה והיכולת להכניס יהודים לתרבותם, מה שלא היה בגלויות הקודמות. רק בגלות זו שמענו על המושג מתיוונים. בשני הסיפורים האלה הפתרון היה במלחמה של מעטים כנגד רבים, ובשניהם לשבט לוי היה תפקיד משמעותי ומרכזי במלחמה הזו.
צרת יוסף היא ביסודה צרה פנימית במשפחת יעקב, של מאבק בין אחים, אבל המאבק הזה הוביל לגלות מצרים, שהתחלתה בחיי יעקב, אבל סופה הוא שנים רבות לאחר מותו. גם הגלות הרביעית היא תוצאה ישירה של שנאת חינם, כידוע מתולדות עמנו, וכמו שלימדו חז"ל, שחורבן שני היה בעוון שנאת חינם, וכמו שכתב הרמב"ן, רדת יעקב למצרים הוא גלותנו היום ביד החיה הרביעית, רומי הרשעה. ובמדרשם של חז"ל היא גלות שאין לה חקר. שנזכה במהרה לגאולה שלימה.
מקורות : איוב ג' כ"ו, שמות רבה כ"ו, בראשית רבה פ"ד, דניאל ז', בראשית א' ב', בראשית רבה ב' ד', בראשית ט"ו י"ב, מכילתא בחודש ט', ויקרא רבה י"ג ה', בראשית מ"ז ט', שם כ"ח ט"ו, שם ל"א מ"ג, ל"א מ', אסתר ג' י"ג, בראשית ל"ב י"ב, אסתר ט' ב', בראשית ל"ג י"ח, רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הל"א, רמב"ן בראשית מ"ז כ"ח
There is a central motif briding the Torah and the oral tradition, namely an attempt to connect the two by finding biblical sources for deep seeded rabbinic traditions. One such example is the four different exiles, each with a set of Midrashic verses pointing to the resonance they bear in linking the deeds of the patriarchs to those of their descendants.
The first Midrash from Job relates to the Jewish people: I had no serenity – Babylonia, I had no rest – The Persians, I knew no peace – The Greeks, Anger sprung upon me – The Romans. The second Midrash relates to the suffering Yaakov himself experienced: I had no serenity – Eisav, I had no rest – Lavan, I knew no peace – his daughter, Dinah, Anger sprung upon me – the woes of Joseph. The linkage of these two medrashes is clear; the consanguinity of each and every Jew, and the trials experienced by our forefathers playing out in our relationship to the world.
Likewise, in the verses of Bereishit, the sages saw a similar connection: The land was emptiness and barrenness, darkness filling the abyss. The sages taught that here too the travails the Jewish people experienced were implanted in the very fabric of nature, and the natural order of the world. Another medrash sees in Avraham's vision, trembling and great darkness fell upon him.
In each of the above teachings, a veiled connection is made between the absence of Hashem's presence, given the different shades of darkness, and the sorrows our people have been wrought with. Hashem's "absence," is tantamount to exile, the darkness overcoming us and overshadowing us when we are distant from our natural home.
Yaakov, in essence represents exile. The very first time Hashem spoke to him the message was one of exile, namely that he would not be able to live permanently in his land, but rather, Hashem would protect him on his sojourns, and not leave him until He fulfilled that which He said He would.
For Yaakov, Lavan is commensurate with the Babylonian exile, the physical deprivation, enslavement representing the meager conditions Yaakov dealt with, shepherding Lavan's flocks. Also, Lavan's home was physically proximate to Babylon of old.
Secondly, Eisav parallels Persia, for Eisav's grandson, the evil Haman, sought to destroy, decimate and uproot the entire Jewish people. Yaakov feared that Eisav's four hundred men would wipe out Yaakov, "mother and child as one," in the same way Haman hoped to kill each and every Jew.
Thirdly, Dinah's plight can be likened to Greece. Both sorrows happen within the land of Israel, and both involve the term, "defiling," or making impure. Dinah made impure, as were the temple's sacred vessels. As the Rambam writes, the Jewish daughters were "ravaged," and "they (the Greeks) entered the inner sanctum, acting licentiously and defiling the pure." And unlike the previous exiles, the Greeks had the ability to assimilate the Jews into their weltanschauung, turning God-fearing Jews into Hellenists.
The fourth and final exile corresponds to Joseph. The story of Joseph was one of inner hatred, likened to the anguish of the destruction of the Second Temple and its baseless hatred.
More than anything, these four linkages represent the continuation of the generations, father to son, and the message of our forefathers interwoven in the fabric of our lives.
הורדה
