בפסיקתא דרב כהנא לחג הסוכות, על הפסוק, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל, דורשים חז"ל כך: בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם את הראשון, ומביא לכם את הראשון. אני נגלה לכם ראשון, זה הקב"ה, דכתיב אני ה' ראשון. ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתיב, ויצא הראשון אדמוני. ובונה לכם את הראשון, דכתיב, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. ומביא לכם את הראשון, זה משיח, דכתיב ביה, ראשון לציון הנה הינם ולירושלים מבשר אתן. בקריאה ראשונית של דברי המדרש, נראה כאן רמזים בעלמא שקשה למצוא להם פשר. שהרי המילה ראשון נזכרה בארבעת המקומות במובנים שונים, ומה טעם להשוות ביניהם? בד' מינים היא מתייחסת לט"ו בחודש השביעי, שהוא הראשון מימי החג. עשיו הוא ראשון בין בני רבקה הנולדים. הקב"ה הוא ראשון באמת, שהרי הוא היה לפני כל נוצר, ומחשבתו ורצונו הם ראשית הבריאה. ביחס לביהמ"ק לכאורה לא הוזכרה כלל המילה ראשון, והיא מכוונת לה', שהמקדש הוא כיסאו, והוא הראשון. ואילו הראשון המוזכר על המשיח, הכוונה היא לשון חשיבות. ואיזו משמעות יש בדרשה זו?
בתחילת הפסקא הביאו מעשה ברבי יוחנן, שמכר את רכושו כדי לעסוק בתורה. וכשנשאל על כך אמר, מכרתי דבר שניתן לששה, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה. כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים, דכתיב, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אבל התורה ניתנה לארבעים יום ולארבעים לילה, דכתיב, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. לא התברר מספיק אם הסיפור קשור למדרש על ארבע 'ראשון' שהבאנו למעלה, ונראה לחבר הדברים.
שלוש התגלויות יש לקב"ה בעולמו. הראשונה שבהם היא בריאת העולם, וכל הבריות הן חלק מהגילוי האלוקי הזה. השניה היא יציאת מצרים, והיא סיפור הברית בין הקב"ה לישראל, וכל המאורעות שאירעו בין ה' לעמו הן חלק מהתגלות זו. הגילוי השלישי הוא נתינת התורה, וכל הריבוי של דברי תורה, שבכתב ושבעל פה הוא התפשטות של הגילוי הזה. ונראה ששלושת הרגלים עסוקים בשלושת הגילויים הללו. חג המצות עסוק ביציאת מצרים, חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, וחג הסוכות הוא חג האסיף, והוא עסוק בהופעה האלוקית הטבעית, המצויה בבריאה כפי שהיא.
אע"פ שהגילוי הראשון הוא בוודאי בריאת העולם, סדר הרגלים מתחיל ביציאת מצרים, כמאמר המשנה, אחד בניסן ראש השנה לרגלים. הטעם שהרגלים מתחילים ביציאת מצרים הוא מפני הדבר הנורא, שהאנושות עזבה את דרך ה', ונשכחה אמונת הייחוד מפי בני אדם, עד שעמד אברהם אבינו, ונוצר הקשר המיוחד בין ישראל לקב"ה, ששני עיקריו הם יציאת מצרים ומתן תורה. רק אחרי שתי ההתגלויות הללו, וההתפתחות שעם ישראל עובר בעקבות הקשר עם ה', מגיע המקום שבו הבריאה עומדת כהתגלות אלוקית, שאנו חוגגים עליה את חג הסוכות.
זהו טעם הצירוף של שני העניינים של חג הסוכות, חג האסיף וחג הסוכות. המשמעות היא שהקיום הניסי של ישראל במדבר, בסוכות, נועד כדי ללמד איך להתייחס לשפע הגשמי שהקב"ה נותן לנו בדרך הטבע. כל זה מפורש בתורה, ככתוב, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
נמצא א"כ, שהקרע שנוצר בין העולם כפי שהוא, לבין הנוכחות האלוקית בעולם, מקבל את תשובתו בחג הסוכות, ובפרט במצוות ארבעת המינים, שעניינה להביא את השפע הצמחי אל ה', ולשמוח בו לפניו, באשר הוא המקור האמיתי של כל השפע ושל החיים בכללם.
המילה הראשון, שעליה דרשו חז"ל את דרשתם, רומזת למציאות הראשונית של העולם, לפני הקרע הנורא שחל בעולם. עמלק הוא הכח הפועל בעולם להפריד בין הקודש ובין החול, ולהסיר את שמו ית' מן המציאות. עניינו של בית המקדש, הוא הפיכת העולם שלנו למקום השראת השכינה והתגלות אלוקית. תפקידו של מלך המשיח להפוך את העולם החומרי לאספקלריה מאירה ולגלות בו את דעת ה'. ה' בעצמו הוא הראשון האמיתי, והוא השורש האמיתי של המציאות בהווייתה. מצוות ארבעת המינים מבטאת את החיבור המלא של הארץ לשמים.
רבי יוחנן שמכר את רכושו כדי לעסוק בתורה, מבטא את הקרע בין עולמנו לתורה שהתגלתה בסיני. את הקרע הזה אנו שואפים לתקן, ומצוות ארבעת המינים היא שורש התיקון הזה.
מקורות:
פסיקתא דרב כהנא פסקא כ"ז, ויקרא כ"ג מ', ישעיהו מ"א ד', בראשית כ"ה כ"ה, ירמיהו י"ז י"ב, ישעיהו מ"א כ"ז, שמות ל"א י"ז, שם ל"ד כ"ח, דברים ח' ג'.
