אמרו בברייתא שבגמ', בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. ואם ביחס לספר תורה יש חולקים, ביחס לכל תשמישי קדושה, כן הוא הדין, שדי בשני כיסויים כדי להתיר תשמיש המיטה באותו בית. והדעת מבקשת להבין מהו עניין שני כיסויים, וקצת צ"ב להבין שיש כאן עניין של מספר כיסויים, ואם כן הוא, מדוע שלא יזדקקו לג' כיסויים או יותר. ונראה שגדר העניין שאנו צריכים לקחת את הכלי שהספר בתוכו, ולהכניסו בתוך כלי נוסף. כך נראה מלשון הגמ', שיניחם כלי בתוך כלי. וביאור הדברים, שכאשר הספר נמצא בכלי אחד, אנו רואים את הספר מכוסה. ודי בזה כדי להיות ביזיון לתשמיש קדושה. אמנם אם מכניסים את הכלי שהספר בתוכו, לתוך כלי נוסף, אז התשובה לשאלה מה יש בתוך הכלי הנראה, היא כלי שהספר טמון בו. באופן הזה נקרא הדבר שהספר אינו מתקיים בתוך בית שנעשה בו התשמיש.
ואם כנים אנחנו בהבנה זו, נוכל ללמוד ממנה כמה דינים למעשה.
פשוט שאין מקום לצרף את הכיסוי שבני הזוג מתכסים בו, לכיסוי אחד שעל הספר, כדי שיהיו נחשבים לשני כיסויים. משני טעמים. האחד, הכיסוי שהם מתכסים בו מצטרף אליהם, ואינו נחשב ככיסוי לגבי הספר. עם הכיסוי, החדר הוא המקום שבו מתרחש התשמיש, והספר נמצא בתוכו. שנית, אין כאן שני כיסויים שמצטרפים להיות כיסוי שמכוסה גם הוא.
כתב במשנ"ב, בכלי בתוך כלי, לאו דווקא כלים, דהוא הדין שני כיסויין. וכן בדין, משום שהעיקר הוא שכיסו את הספר, וכיסו את הכיסוי. ועוד שם במשנ"ב, ואם פרש שם טלית או שאר כיסוי על הכיס של תפילין, אע"פ שהכיסוי אין מכסה רק למעלה ומן הצדדין ולא למטה אפ"ה שרי. ועיין בביאור הלכה שדן אם זה דווקא בכיסוי שני, שדי שהוא מכוסה למעלה. אבל אם שני הכיסויים מכסים על התפילין מעליהן, ומלמטה התפילין מונחות על הארץ, נוטים דברי המשנ"ב להקל, וכך מסתבר, שהרי כפל הכיסויים נדרש כלפי החדר שבו משמש מיטתו, ולא ביחס לרצפה. ונראה שהוא הדין אם התפילין צמודות אל הקיר, ושני כיסויים מבדילים בין התפילין לבין החדר, נראה להתיר.
מי שמקפל מפה לשניים, ומכסה בה את הספר, נראה לכאורה שאין זה מועיל, ואסור לשמש שם מיטתו. מחד, יש כאן שני כיסויים. אבל לדברינו, צריך שתעשה פעולה כפולה של כיסוי. שהספר המכוסה יהיה בתוך כיסוי, וזה אין מתקיים כאן, כיון ששני הכיסויים אינם אלא כלי אחד.
כתב בשו"ע, שיניחם בכלי תוך כלי והוא שאין השני מיוחד להם שאם הוא מיוחד אפילו מאה חשובים כאחד. לכאורה המשמעות היא שכל שהכיסוי הגלוי בחדר, שייך ומזוהה עם הספר, חשוב הדבר שהספר מגולה בחדר. ולכאורה לפי זה, אם הוסיף כיסוי נוסף מתחת לכלי המיוחד, צריך להיות הדין שאסור, כיון שהכלי הנגלה הוא כלי מיוחד. וכך גם מורה לשון השו"ע, שהרי נקט, והוא השני מיוחד להם. משמע שעיקר קפידתו שהכלי הנגלה אינו מיוחד. אמנם ברמ"א מבואר להדיא שמותר, שכתב, ואם שניהם אינם מיוחדים להם או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם – מותר. ועיין במשנ"ב שנקט שהרמ"א מפרש את דברי המחבר, וכו"ע לא פליגי בהיתר זה. ועל כרחנו, לתפיסה זו אין הטעם כדברינו, שאסור שהכיסוי המגולה יהיה מזוהה עם הספר. ולהבנה זו, לכאורה צריך לומר שכיסוי שהוא כלי המיוחד לו אין חסרון כלל, אלא שכמה כיסויים מיוחדים לספר נחשבים ככיסוי האחד בלבד, וקצ"ע בסברה זו.
כתב עוד במשנ"ב בשם חכמת אדם, נ"ל דבין במזוזה או שאר ספרים, אם עשה מתחילה ב' כלים, שיחשב אחד לכלי בתוך כלי, כגון שכרך המזוזה בנייר, ואח"כ הניחה בתיק שלה, מותר, כיון שבתחילה כיון לכך. אפשר לנסח את הדברים שכיון שהוא מוסיף כיסוי נוסף כדי שיהיו כאן שני כיסויים, אין הוא מייחד את הכיסוי הנוסף למזוזה. ואפשר להגדיר את סברת הדברים, שכאשר אדם עסוק בלכסות את המזוזה בשני כיסויים, אז אנו אומרים לו שיכסה בכיסוי נוסף, ובאותה שעה אין זה כיסוי המיוחד לו, ולכן מותר.
עוד נתבאר שאם המזוזה מכוסה בזכוכית, יכול להוסיף כיסוי נוסף, ושני הכיסויים מועילים. אמנם אין מועיל שיכניס המזוזה לשני כלי זכוכית, משום שהמזוזה נראית מתוכה. וצריך להבין הדברים שמלבד העיקרון של כלי בתוך כלי, שלזה מועיל גם כלי זכוכית, צריך גם שלא ייראה הקודש בתוך החדר. ולזה מועיל כיסוי אחד שאין רואים דרכו.
במשנ"ב הוסיף, אסור לשמש מיטתו, או לעשות צרכיו. והיינו שגם בשעת עשיית צרכים בעינן שיהיה הספר בתוך כלי בתוך כלי. אמנם בבה"ל כתב שאלו הם דברי הדה"ח, אמנם צ"ע, ומניין לנו שכן הדין. ונראה שדווקא בתשה"מ אנו מתייחסים לחדר כאל מקום שבו נעשית הערווה, וצריכים להוציא את הספר מן החדר ע"י שני כיסויים. אמנם עשיית צרכים אינה ערווה, ומסתברא שיהיה די בכיסוי אחד. אמנם הנכנס לבית הכיסא, כיון שהבית מיוחד לעשיית צרכים, סברא היא שצריך שני כיסויים.
מקורות:
ברכות כ"ה ע"ב, שו"ע או"ח סי' מ' סעיף ב' ובמשנ"ב שם ובבה"ל.
