העמדנו שברכת המזון שונה באופייה משאר ברכות, משום שבה באה לידי ביטוי כללות הקשר בין ה' לישראל. על פי זה פרשנו כמה הלכות בברכת המזון, כגון הזכרת ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש, והזכרת המועדים בתוך הברכה. גם תוספת ברכה רביעית מדרבנן, שנתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, באה ללמד שהקשר עם ישראל נמשך גם בשעת חורבן. כל זה מתבאר מציווי

כתב בבית יוסף בהלכות ברכת המזון, וכתוב עוד בא"ח, לעניין לשאול בברכת המזון מפני הכבוד או מפני היראה, דינה כתפילה. וכן בדרכי משה שם כתב, וכן מבואר באבודרהם, דלעניין הפסק חמור מק"ש ודינו כתפילה. ובאמת דין זה צריך עיון, במה חמורה ברכת המזון מקריאת שמע, אם מפני שברה"מ היא מדאורייתא, הרי קיי"ל שגם ק"ש היא מן התורה, ובפירוש אמרו במשנתנו

כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת, והוא אמרו – לא תבערו אש ביום השבת. רצה בזה שלא יישרף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולא התברר די הצורך בלשון הרמב"ם אם האיסור הזה מתייחס להמתה בבית דין, או לכל העונשין הנוהגים בבי"ד. אמנם בספר משנה תורה ביאר הדברים באר היטב. אין

בפרשת המן נמצאת הפעם הראשונה שבה התורה מדברת על שבת שניתנה לעם ישראל. בפרשת בראשית למדנו על השבת ששומר בורא העולם לעצמו, ובפרשת בשלח, במרה, נאמר, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, ורש"י הביא שם מחז"ל, שבפסוק זה שמדבר על מצוות וחוקים שניתנו לישראל לפני מתן תורה, נכללת גם מצוות שבת. אבל הפעם הראשונה שמפורש בתורה שהשבת ניתנה לישראל,

למעלה עסקנו בשאלה, מדוע בתפילה אסרו לשאול ולהשיב מפני הכבוד ומפני היראה, משום שהמתפלל הוא עומד לפני מלך, ובברכות ק"ש ושאר ברכות מותר כמו בק"ש, למרות שהמברך מדבר עם קונו ומברך אותו, ולכאורה היה ראוי להגדיר גם אותו כעומד לפני מלך. הראנו שזו שאלה כללית, ונוגעת לכמה הלכות, למשל, האיסור לעבור לפני המתפלל אינו נוהג אלא בתפילת עמידה, ולכאורה גם

במכילתא לפרשת כי תשא, הביאו חז"ל כמה דרשות כדי להתיר חילול שבת במקום של פיקוח נפש, וחפצים אנו להתבונן באחת מהן. מצאנו בדברי רבותינו גישות שונות לדרשות חז"ל, וליחס שבין הדרש לפשט בפסוקים שדרשו חז"ל. האחת, היא גישתו של המלבי"ם. הוא מניח שיש ללה"ק כללים, שדרשות חז"ל מבוססות עליהם. לדבריו, אם נחקור אחרי כללי השפה, נמצא שדרשות חז"ל הם בעצם